מהו מקור חיוב האזהרה?

הרב דב קדרון

שקלים כא ע"ב

במשך רוב ימות השנה המנהג בירושלים היה שהאנשים הטמאים, שהיו רוב האוכלוסיה, היו הולכים באמצע הדרך והטהורים הלכו בצדדים, וכאשר נפגשו אלו עם אלו, היו הטהורים מזהירים את הטמאים לא להתקרב אליהם כדי שלא יטמאו אותם. אולם בשעת הרגל, כאשר רוב ישראל היו טהורים, התהפכו היוצרות, הטהורים הולכים באמצע הדרך והטמאים בצדדים, והטמאים היו אלו שהזהירו את הטהורים לא להתקרב אליהם. הכלל הוא שתמיד המועטים הם אלו שהולכים בצד, והם אלו שצריכים להזהיר את האחרים שלא יתקרבו אליהם.

בספר החינוך (מצוה קעא) נאמר שכשם שעל המצורע להודיע לכל מי שפוגש אותו שהוא מצורע, כך "כל שאר הטמאים גם כן צריכין להודיע את עצמן", כפי שנאמר (ויקרא יג,מה): "וטמא טמא יקרא", ומוסיף בעל ספר החינוך לבאר: "והקריאה היא שיעשה בגופו ענין שיוכר לבני אדם שהוא טמא ויסורו ממנו".

בעל ספר עלי תמר תמה על כך, שאם אכן זהו עניין דאורייתא, מכיוון שברוב ימות השנה הטהורים היו צריכים להזהיר את הטמאים, היו הטהורים צריכים לעשות סימן היכר לטהרתם ומדוע לא מצינו דבר כזה? אכן מסתבר שהחיוב שחייבה התורה את הטמא להודיע ולפרסם את טומאתו חל רק כאשר האנשים הטמאים הינם מיעוט, אולם כאשר רוב האנשים טמאים והולכים באמצע הדרך - אין עליהם חיוב להודיע שום דבר, שהרי גלוי וידוע שהם טמאים, וגם אין חיוב מן התורה על הטהורים להזהיר את הטמאים, אלא שחכמים הנהיגו שיהיו הטהורים מזהירים את הטמאים, מדרבנן, אך לא חייבו את הטהורים לעשות סימן בגופם.