אין לו דמות - בגוף / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

למרות האיסור שבהגשמה, נראה שקיימת זיקה עמוקה בין 'צלם א-להים' שבאדם ובין גופו הפיזי; זיקה שמאירה באור חדש את חיי הרוח בעולם הזה

דברי המשנה בדף לז במסכתנו פותחים שער לתובנה מיוחדת על אודות 'צלם א-להים' שבאדם: "אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה; ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו". ידוע שעל המטבעות העיקריים שבאימפריה הרומית הופיע תבליט דיוקנו של הקיסר, ואלו הוחלפו בכל חילופי שלטון. על בסיס זה עיצב עורך המשנה את ההנגדה: המִטבעה המלכותית קבעה דיוקן אחד על כל המטבעות שהפיצה באימפריה, ולעומתה דיוקנו של אדם הראשון שטבע בו הבורא הופץ בעולם באופן שונה - "אין אחד מהן דומה לחברו".

אם ה"חותם" בשימוש המִטבעה המלכותית היה דיוקנו של הקיסר – בדרך כלל תבנית בולטת של פניו, ראשו והחלק העליון של גופו - נדמה שכוונת המשנה בדבריה על "חותמו של אדם הראשון" אינה אלא לצלם א-להים שבו נברא האדם. כך משתמע מניסוח אחר של המשנה (מסכת עבודה זרה ג, א): "כל הצלמים (לא "כל הפסלים" או "כל הצורות") אסורים מפני שהם נעבדין פעם אחת בשנה" – כאשר כל הדוגמאות ל"צלמים" בהמשך הינן "איקונין" שונים של שליטים, ובעיקר קיסרים.

השימוש ביסוד "הצלם" בהקשר של דיני נפשות איננו חידוש. התורה עצמה מבססת את האיסור החמור של "לא תרצח" על עובדת היותו של האדם נברא בצלם א-להים: "... שֹפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם א-להים עשה את האדם" (בראשית ט, ו).

לאור זאת, עולה לפנינו תמיהה גדולה. המשתמע הוא ש"צלם א-להים", מה שיוצר זיקה מפליאה בין קיום האדם לבין בוראו, מתייחס (גם) לגוף האדם ולאו דווקא לחלקים ה"עדינים", ה"מזוככים" והרוחניים שביסוד אישיותו, כשכלו או כנשמתו. הייתכן?!

כבוד הגוף

ביטוי חד ונוקב לעניין זה ניתן למצוא במקום נוסף במסכתנו (דף מו). המשנה קובעת שבין הנידונים למוות בבית הדין יש מי שנתלה לאחר מיתתו (לפי שיטות שונות – כל הנסקלים או המגדף והעובד עבודה זרה), אך יחד עם זאת נקבע ש"מתירין אותו מיד, ואם לן (נשאר תלוי בלילה) עובר עליו (שליח בית הדין) בלא תעשה, שנאמר, 'לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו, כי קללת א-להים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' א-להיך נותן לך נחלה' (דברים כא, כג)". על איסור הלנת גוף המת, מובאת ברייתא זו:

"תניא אומר רבי מאיר: משלו משל למה הדבר דומה – לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות (גזל אלים). צווה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! צווה המלך והורידוהו".

שוב אנו משתאים. הרי החלפת דיוקנו של אח הגזלן בדיוקן המלך עלולה להיווצר רק מתוך הדמיון החיצוני שביניהם ולא בשל פנימיותם ותכונותיהם הנפשיות!

תפיסה זו של רבי מאיר מרומזת אף בלשונה המדוקדקת של המשנה. מיד לאחר שנקבע במשנה איסור התלייה בלילה מתוך הנמקת הפסוק "כי קללת א-להים תלוי", מובאים דברי רבי מאיר אלו: "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי; קלני מזרועי. אם כך המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים".

נראה שרבי מאיר מבקש להדגיש את רחמי השכינה, את הזדקקותה לכל בעל ייסורים ללא קשר למעמדו לפני בית דין. אלא שבמשחק המילים המכוון שבין דברי המקרא, "קללת א-להים תלוי", לבין דברי השכינה, "קלני מראשי, קלני מזרועי" נוצרה הטיה חדשה לביטוי "קללת א-להים". אין המילה "קללת" נגזרת לדעתו מלשון "קללה", כבא לומר כי העובד עבודה זרה או המגדף הנו מקולל א-להים, אלא מלשון "קל", לאמור: השכינה מצטערת על ראשה (ראשו של התלוי) ועל זרועה (זרועו של התלוי) השמוטה.

התפיסה שגוף האדם הינו (חלק מ)"צלם א-להים" מנוסחת בצורה חד-משמעית במדרש שבו שוב מצויה ההקבלה בין "דיוקן הקיסר" לבין "צלם א-להים":

" 'וכי ימוך אחיך' (ויקרא כה, לה) - הדא הוא דכתיב (משלי יא, יז) 'גומל נפשו איש חסד'. זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצווה! אמרו לו: וכי מה מצווה זו? אמר להן: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצווה היא? אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות – אני שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב 'כי בצלם א-להים עשה את האדם' על אחת כמה וכמה!"

הלל ניגש לבית המרחץ הציבורי, מוסד מוכר בכל עיירה באימפריה הרומית, כדי לשטוף את גופו. ממבט ראשון נראה כי חיותם של "הצלמים" הנה כדבר מת לעומת עוצמת חיותו של המקור, אולם מתוך ההקבלה שעושה הלל בין גוף האדם, הוא "צלם א-להים", ובין אותם "איקונין של מלכים", נראה שהוא מדגיש דווקא את זיקת החיות שבין המלך החי לבין צורתו המפוסלת. לכן, כבוד גדול מגיע לאדם הממרק את צורתו החומרית, "כי בצלם א-להים עשה את האדם".

נושא בעונש

יסוד "הצלם" כיסוד המקראי לאיסור הפגיעה בגוף האדם הפך ליסוד מכונן בתורה שבעל פה. כדוגמה לדבר ניתן לקחת את מסגרת ההלכות של ארבע מיתות בין דין המפורטות בפרקים הבאים במסכתנו (ראו: "צלם א-להים: הלכה ואגדה", ד"ר יאיר לוברבוים). חכמי המשנה קבעו שאילו ישבו בסנהדרין לא היו מוציאים הלכות אלו כלל לפועל (משנה, מסכת מכות, א, י). ואם כן, עיקר ההוראה הינה לשם לימוד, כלומר לשם עיצוב דעת ותודעה וכינון מושגי יסוד תרבותיים.

זיקה ברורה קיימת בין צורת ההמתה בכל אחת מארבע המיתות לבין המעשים שבעבורם נידון האשם. להלן כמה דוגמאות:
הנחנקין – הפוגעים באחד מיסודות הרוח וההוראה: הורות, נפש אחת בישראל, הוראת התורה של בית הדין הגדול, שורש הנבואה, קדושת האישות והכהונה.
הנשרפין (שריפת המעיים) – הפוגעים במיניותם ביסודות המשפחה.
הנהרגין (כריתת הראש מהגוף) – הפוגעים בחיות הגוף של הפרט או הקולקטיב.
הנסקלין (המתה בשיתוף עדים ומכרים) – הפוגעים ביסודות החיות המכוננים את הברית בין החברה הישראלית לה' – עריות, עבודה זרה, כישוף, שבת, הורים.

ניתן להבין עונשים אלו בבחינת "מידה כנגד מידה". אך על רקע דברי השכינה, "קלני מראשי, קלני מזרועי", יש לומר שהרוצח, המנבא בשם עבודה זרה, הבא על אשת חברו או על אישה ובתה והמנצל את חיוניות כוחות העולם לשם כישוף – פוגעים פגיעה של ממש בצלם הא-להים שבקרבם, הוא גופם. נמצאת למד שגם הגוף, כמו הרוח, נושא בחיות הממלאת והסובבת את העולם; וגם הוא יכול לפגום או לקיים אותה.

התאמה מפליאה

רובנו ככולנו נחשבים כיורשים נאמנים לתפיסת הרמב"ם, לפיה אחד מיסודי האמונה הוא ההרחקה המוחלטת של הגשמיות שבבריאה מתיאוריו של הבורא. כדי לבסס "יסוד תורה" זה עסק הרמב"ם בחלק נכבד מספרו "מורה נבוכים" ובהקדמה שלו לפרק "חלק" בפירוש מטאפורי של מקראות ואגדות חז"ל שהשתמשו בדימויים הלקוחים מגוף האדם בהתייחסם לבורא העולם. ברוח זו אף כתב בהלכות תשובה (ג, ז), "חמישה הן נקראין מינין – האומר שאין שם א-לוה ואין לעולם מנהיג והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שניים או יותר, והאומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה".

אלא שעל כך כבר העיר רבי אברהם בן דוד מפוסקייר, ככל הנראה על יסוד תובנות קבליות: "ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעת". ברור לחלוטין שגם הראב"ד החזיק ביסוד האמונה שאין בורא העולם בעל גוף. אלא שהוא הבין שמה שנאמר במקורות רבים, כמו בדברי הלל ורבי מאיר, הוא שקיימת התאמה מפליאה הסמויה מעין אנוש ומדעתו בין המציאות הא-להית שאין בה מן הגופניות כלל ועיקר לבין צורת הגילוי של החיות הא-להית בדיוקנו הפיזי של האדם.

במסורות חסידיות שונות נאמר שה"אור הא-להי" בגוף האדם גדול מזו שבנשמתו. אור הנשמה הוא גלוי, ללא מלבושים וקליפות, לפי שהוא מעומעם באופן יחסי. אך האור שבגוף הוא כה חזק עד כי יש צורך בכיסויים רבים, בגוף אנושי, כדי שיוכל להופיע (ראה למשל בית יעקב לרבי יעקב ליינר, פרשת וארא).

שתי אמירות מהתקופה המודרנית עשויות להניח את דעתנו בעניין זה.

הראשונה: "האידיאליזם של דתות ושל פילוסופיות רבות מתעלם מכך שהאדם ללא גוף אינו ראוי להיחשב אנושי יותר מאדם ללא נשמה. יהא אשר יהא גורלה של הנשמה לאחר המוות, בעולמנו זה האדם הוא יצור משולב העשוי משכל וחומר, מנשמה וגוף. העובדה שכך ברא אותו א-להים פירושה שעליו לתת משמעות לחייו במתכונת שבה הוענקה לו החיים. כל דחייה של הגוף היא דחייה של האדם עצמו, של האדם כפי שא-להים ברא אותו כדי שיבצע את המטלות של העולם הזה. אם דת היא היותו של אדם קשור במערכת יחסים עם א-להים, הרי שמערכת זו צריכה לחול על האדם בשלמותו, ולא על האדם כנשמה בלבד, שכן ככזה אין לו קיום בעולם הזה" (הרב אליעזר ברקוביץ, א-להים אדם והיסטוריה, עמ' 95).

והשנייה: "במדרש: "לוית חן הם" (משלי א, ט) – בכל מקום המצוות מלוות אותך. המצוות ניתנו לתקן מלבוש (הגופני) של האדם, שהגוף ברמ"ח איברים הוא מלבוש לרמ"ח בחינות שיש בנפש, שהוא ציור האדם הפנימי ועל-ידי (קיום) המצוות מתקן האבר להיות דומה ונמשך אחר הנפש והנשמה – ואז חל עליו חן וחסד... וכל מצווה שאדם עושה לשמה, כדי להעלות האבר להדביקה בשורשה, אז הקדוש-ברוך-הוא מתמלא עליו רחמים... והנה בשבת מתעלה האדם בשורשו וחל עליו החן, וזה נקרא שבת מנוחה, ויש בו נשמה יתרה, שהוא התגלות ציור הפנימי. לכן שקול שבת כ(נגד) כל המצות.

פירש מורי ז"ל: באלו המצוות שאמרו ששקולין לכל המצוות (הכוונה היא) שהם מתקנים כל האברים, וכן כתוב ב'אור החיים'... וזה העניין (של) נר שבת משום שלום בית: שהגוף הוא בית לנשמה; ועל ידי השבת, שהוא 'לווית החן' הנ"ל, נעשה שלום בית (שפת אמת לר' יהודה אריה לייב מגור, פרשת כי תצא, תרנ"ה)".