כבוד לילד הבוגר / רפי זברגר

פסחים פח ע''א

הקדמה

המשנה בתחילת הפרק, העוסקת במינוי קרבן פסח פוסקת בין היתר:
יתום ששחטו עליו אפוטרופסין -יאכל במקום שהוא רוצה.
ליתום שאינו עומד ברשות עצמו יש אפוטרופוס שהוא אחראי עליו. המשנה עוסקת ביתום שאפוטרופוס שלו שחט עבורו את קרבן פסח. להבנת יתר של הלכה זו, נלמד קטע גמרא העוסק בכך.  
 

הנושא

שמעת מינה - יש ברירה!
מהלכת יתום במשנה מסיקה הגמרא כי התנא במשנה כנראה סובר שיש דין ברירה. דין זה קובע, כי אם ברגע מסוים לא ברור לנו המצב לאשורו, אך בזמן מאוחר יותר אנו ''מגלים'', הרי שאנו קובעים כי מתברר לנו למפרע, שכבר בהתחלה היה המצב, כפי שהתגלה לנו זה עתה.
בדין מנוי קרבן פסח, יש צורך להיות מנוי כבר בעת השחיטה. אך בזמן שחיטת הפסח של האפוטרופוס לא ידענו היכן מבקש היתום לאכול את פסחו. ומשהתברר לנו מאוחר יותר כי הוא רוצה לאכול את פסחו של האפוטרופוס, הרי שכביכול הוברר לנו למפרע, כי כבר בשעת השחיטה היתום בעצם רצה להיות מנוי בקרבן של האפוטרופוס שלו.
אמר רבי זירא (שמות י''ב, ג'): דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת - מכל מקום.
עונה הגמרא כי ''ההחלטה'' היכן היתום יאכל את פסחו, אינה תלויה ברצונו של היתום (הקטן) אלא בהחלטת האפוטרופוס. לאור זה יש להסביר את לשון המשנה יאכל במקום שהוא רוצה במקום שהאפוטרופוס רוצה, ולא במקום שהיתום רוצה, כפי שהבנו בתחילה. לכן לא ניתן להסיק מכאן, מהי דעת התנא של המשנה בהלכות ברירה. הגמרא מיד מוכיחה כי אמנם ההחלטה היא של האפוטרופוס בלבד:
תנו רבנן: שֶׂה לַבָּיִת - מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים - בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ועל יד אשתו - אלא מדעתן.
הברייתא לומדת מן המילים בפסוק שֶׂה לַבָּיִת, כי אבא ''מחליט'' על בניו ובנותיו הקטנים, וכן על עבדו ושפחתו הכנעניים גם בנושא קרבן פסח. חובת האב לחנך את ילדיו, ומכוח חובה זו, הוא יכול להחליט עבורם גם בנושא קרבן פסח. הוא ממנה אותם לאכול מפסחו ואין להם רשות לערער על כך. וכן עבד ושפחה כנעניים, שהם ''רכוש'' של האדון, ובלשון רש''י ''הם סמוכים עליו'', ולכן הוא ''מחליט'' עבורם וממנה אותם להיות חלק מקרבן הפסח שלו.
אבל ממשיכה הברייתא בהלכה חשובה וקובעת, כי כל זה נכון רק לילדיו הקטנים. ילדים גדולים כבר אינם נתונים למרותו של האבא, ולכן הם יכולים להחליט בעצמם לאיזו חבורה יהיו מנויים ועם מי יאכלו את קרבן הפסח. 
 

מהו המסר

למדנו היום ''פרק בחינוך'' - אבחנה בין ילדים קטנים לילדים בוגרים. כל עוד הילד קטן, הוא נמצא ''ברשות הוריו'' ולכן האבא, או האמא, יכולים להחליט עבורו כמעט כל דבר, כולל נושא שאנו דנים בו - אכילת קרבן פסח.
אך משהגדילו הנערים והנערות, שומה עלינו להבחין בכך, ולא להמשיך להתייחס אליהם כילדים קטנים שאין להם דעה, ואנו מחליטים עבורם כל דבר, אלא לתת להם את הכבוד ויכולת ההחלטה בדברים הנוגעים אליהם.
זהו המסר החשוב שהברייתא מלמדת אותנו. ילד בוגר יכול להחליט לעצמו, וחובה על ההורים לכבד זאת, ולתת להם יחס מתאים, עם כל הכבוד המשתמע מכך.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]