ואהבת לרעך כמוך - גם באופני ענישה / רפי זברגר

פסחים עה ע''א

הקדמה

אנו ממשיכים לדון באופני צליית בשר קרבן פסח. 
 

הנושא

תנו רבנן: חתכו, ונתנו על גבי גחלים, רבי אומר: אומר אני, שזה צלי אש.
אומר רבי בברייתא כי אם עשו חתכים בקרבן הפסח וצלו אותו על גחלים לוחשות (עדיין בוערות), נחשב לצלי אש כנצרך, והקרבן כשר.
רמי ליה רב אחדבוי בר אמי לרב חסדא: מי אמר רבי גחלים, אש נינהו? ורמינהו (ויקרא י''ג, כ''ד): אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה, אין לי אלא שנכוה באש, נכוה בגחלת, ברמץ (אפר רותח), בסיד רותח, בגפסיס (גבס העשוי מסיד) רותח, וכל דבר הבא מן האור, לאיתויי חמי האור מניין? תלמוד לומר: מכוה מכוה – ריבה. טעמא דרבי רחמנא מכוה, הא לא רבי רחמנא מכוה מכוה - גחלים לאו אש נינהו.
רב אחדבוי שואל את רב חסדא, כיצד ייתכן לומר שרבי סובר כי אופן זה נקרא צלי אש, והרי לא כך למדנו בדיני צרעת של ''מכות אש''. שהרי הברייתא למדה מכפילות התורה של המלה מכוה בפסוק, כי גם גחלת נחשבת לצרעת מסוג ''מכות אש'', אך ללא כפילות הפסוק לא היינו לומדים זאת. ובקרבן פסח שאין כפילות, לכאורה גחלת, הגם שהיא לוחשת, לא אמורה להיות מוגדרת כאש. אם כן, כיצד אנו אומרים בשם רבי כי גחלת לוחשת נחשבת כאש לעניין קרבן פסח?
אמר ליה: גחלת של עץ לא איצטריך קרא לרבויי, כי איצטריך קרא - לגחלת של מתכת.
עונה רב חסדא כי החידוש הנלמד מכפילות המילה מכוה בצרעת מלמדנו על גחלת של מתכת, שגם היא נקראת ''אש''. אך רבי דיבר בקרבן פסח על גחלים לוחשו של עץ (שהיא הייתה אש במקור), שאין צורך ללמוד מפסוק שהם מוגדרים כאש.
וגחלים של מתכת לאו אש הוא? והא גבי בת כהן, דכתיב (ויקרא כ''א, ט'): בַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. ואמר רב מתנה: ופתילה של אבר היו עושין לה.
מקשה על כך רב אחדבוי (או הגמרא) מדוע יש צורך ללימוד מיוחד כי גחלת של מתכת נחשבת לאש, והרי למדנו בדינה בת כהן שזינתה תחת בעלה, דינה בשריפה, המבוצעת על ידי זריקת פתילה של איבר העשויה מעופרת לתוך פיה, אשר ירדה למעיים שלה ושורפת אותם. אם כן מצאנו כי גם מתכת של עופרת נקראת אש.
שאני התם, דאמר קרא: בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף – תשרף, לרבות כל שריפות הבאות מן האש, וכל שכן אש עצמה.
משיבה הגמרא (או רב חסדא) כי גם בדין שריפת בת כהן יש יתור בפסוק המלמדנו זאת. המילה תִּשָּׂרֵף לכאורה מיותרת, שהרי ניתן היה להסתפק רק במלה בָּאֵש, ומייתור זה גם לומדים כי עופרת ממתכת נחשבת לאש.
ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה?
מקשה הגמרא, אם כך, מדוע באמת נהגו כך בשריפת בת כהן שזינתה? מדוע משתמשים באיבר של עופרת, ולא בגחלים של עץ שזו ''שריפה מעולה'', כפי שלמדנו בקרבן פסח (צלייה על גחלי עץ לוחשות)?
אתיא שריפה שריפה מבני אהרן, מה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן - שריפת נשמה וגוף קיים.
עונה הגמרא כי מתוך לימוד גזירה שווה בין שריפת בת כהן לשריפתם של בני אהרון ביום הקמת המשכן, (בשני המקומות מוזכרת המילה שריפה), אנו לומדים כי השריפה בוצעה בתוך הגוף (שריפת נשמה) והגוף החיצוני נשאר עומד בעינו ולא נשרף (גם בני אהרון מתו באופן דומה, שנכנסו חוטים של אש לחוטמיהם ושרפו את האיברים הפנימייים, וגופם נשאר שלם).
ונעביד לה חמי האור?
לאור תשובה זו, ממשיכה הגמרא ושואלת: אם העיקרון של ''שריפת נשמה וגוף קיים'' מחייב, הרי ניתן לשרוף את בת כהן שזינתה גם באופן אחר? ניתן לשפוך לתוך גרונה מים רותחים שהוחמו על ידי האש (חמי האור), וגם כך נקיים גם את דין השריפה (מים שהוחמו באש) וגם נשאיר את גופה שלם! (יש המסבירים אחרת את פעולת שריפה על ידי חמי האור).
משום דרב נחמן. דאמר רב נחמן: אמר קרא (ויקרא י''ט, י''ח): לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' - ברור לו מיתה יפה.
עונה הגמרא תשובה מעניינת מאוד. גם באופני שריפה יש דרגות של סבל. שריפה על ידי איבר של עופרת ''פחות קשה'' משריפה על ידי מים רותחים שהוחמו על ידי האש. והתורה מצווה עלינו כי גם לאנשים שעברו עבירות חמורות, ומגיע להם עונש מוות יש ''לברור מיתה יפה''. ולכן, חכמים מעדיפים לבצע מיתה זו על ידי איבר של מתכת ולא מים רותחים. 
 

מהו המסר

עיקרון של ''ברור לו מיתה יפה'' מלמדת מסר מעניין וחשוב. גם אדם רשע הוא בן אדם. גם אם הוא חטא בעבירה חמורה, עדיין אנו מתייחסים אליו כבן אדם עם רגשות ותחושות, ביחס של כבוד, ולא חס וחלילה ביחס מזלזל ועוין. ''מחפשים'' לו ''מיתה יפה'' שבה הסבל יהא קטן יותר, והכבוד של הנאשם יירמס פחות יותר.
גם פרעה הרשע, כאשר נענש בעשר המכות, משה ואהרן שמרו על כבודו (חלק מן האזהרות לפני המכות בוצעו באור בוקר, כאשר פרעה יצא מחוץ לביתו, ללא נוכחות השרים והעבדים, אשר היום גורמים לפרעה צער גדול יותר..).
כך יש לנהוג בכל ענישה שהיא. לא לזלזל באדם הנענש. לחוש את צערו ולשמור על כבודו, גם אם ''מגיע לו'' העונש. הדברים נכונים שבעתיים ביחס לענישה של הורים לילדיהם. יש להיזהר מאוד שלא לפגוע ברגשותיהם, בכבודם וחס וחלילה לא לזלזל בהם, כי כאשר ביצעו דבר מה לא תקין ומגיע להם העונש. וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זה כלל גדול בתורה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]