ענישה זהירה  / רפי זברגר

פסחים סז ע''א-ע''ב 
 

הקדמה

הגמרא קובעת כי ישנה מחלוקת תנאים בשאלה האם מצורע שנכנס למחנה ישראל לוקה או לא.
תנאי היא, דתניא: בדד ישב - לבדו ישב. שלא יהו טמאין אחרים יושבין עמו. יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת? תלמוד לומר (במדבר ה', ג'):מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם - ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, דברי רבי יהודה.
רבי יהודה לומד מן הפסוק בפרשת מצורע כי מצורע ישב ''בדד'' ללא אף טמא אחר אתו. כלומר, מצורע יוצא ממחנה נוסף, למחנה שיוצאים טמאים אחרים כגון זב ומצורע. מכאן אנו רואים כי מצורע חמור יותר משאר הטמאים, והוא משתלח גם מחוץ למחנה ישראל.
ממשיך רבי יהודה ולומד מן המילים וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם כי יש מחנה לכל סוג של טומאה: טמאי מת – משתלח מחוץ למחנה שכינה, זב וזבה – משתלחים מחוץ לוייה, ומצורע – כאמור מחוץ למחנה ישראל.
רבי שמעון אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר (במדבר ה', ב'): צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר: טמאי מתים – משתלחין, זבין – לא כל שכן! למה נאמר זב? ליתן לו מחנה שניה.
ויאמר זב ואל יאמר מצורע, ואני אומר: זבין – משתלחין, מצורעין - לא כל שכן! למה נאמר מצורע? ליתן לו מחנה שלישית. כשהוא אומר בדד ישב -הכתוב נתקו לעשה.
רבי שמעון לומד את יציאת המצורע מחוץ למחנה ישראל ממקור אחר ולא מן המילים ''בדד ישב''. הפסוק המדבר על שילוח מן המחנות מזכיר שלושה טמאים: צרוע, זב וטמא לנפש (טמא מת). אומר רבי שמעון, אם כל סוגי הטמאים היו משתלחים מאותו מחנה לא היה צריך לפרט את כל הסוגים. שהרי כל סוג חמור מחברו: מצורע חמור מזב וזבה, וזב וזבה חמורים מטמא מת. והיה ניתן ללמד רק את הסוג הקל (טמא מת) והיינו לומדים שאם טמא מת משתלח בוודאי זב וזבה החמורים ממנו משתלחים. וכן – אם זב וזבה משתלחים – בוודאי גם מצורע משתלח, אלא הפסוק מלמדנו כי כל סוג משתלח ממחנה אחר. וזהו המקור שמצורע חמור מן הזב והזבה והוא משתלח מחוץ למחנה ישראל. אם כן, המילים ''בדד ישב'' מיותרים לכאורה, ולכן לומד רבי שמעון ממילים אלו כי טומאת מצורע הוא ''לאו הניתק לעשה''. ואם אדם נטמא בצרעת, הרי שיש לו מצוות עשה של ''בדד ישב'' הניתק אליו, ולכן אינו לוקה (כמו כל לאו הניתק לעשה).

הנושא

בעמוד ב' חוזרת הגמרא למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון ושואלת:
ורבי יהודה - שפיר קאמר רבי שמעון?
לכאורה, סברת רבי שמעון נכונה, ואין צורך ללמוד מן המילים ''בדד ישב'' כי מצורע חמור יותר ומשתלח אף ממחנה ישראל, ומדוע רבי יהודה אינו לומד מהפסוק של רבי שמעון?
ההוא מיבעי ליה לכדתניא, רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה, בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר (שם): וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ - בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין.
רבי יהודה לומד דין אחר מהפסוק של רבי שמעון. נקדים להסבר מספר הקדמות:
• אם רוב הציבור טמאי מת, קרבן פסח הותר ומותר להם להקריב קרבן פסח, להיכנס לעזרה ואף לאכול את קרבן הפסח.
• קרבן פסח לא הותר כאשר רוב ישראל טמאים בטומאות זב ומצורע. גם במצב זה אינם רשאים להיכנס לעזרה, ואם נכנסים – חייבים כרת.
• גם אם רוב ציבור טמאי מת והותר לטמאי מת להקריב קרבן פסח (כנאמר בסעיף הראשון), הזבים והמצורעים לא הותרו לבוא איתם לעזרה ולהקריב את קרבנם.
לומד רבי יהודה מן הפסוק של רבי שמעון (המפריד בין הטמאים השונים) ביחס למקרה השלישי לעיל (רוב הציבור טמאי מת וישנם גם טמאי זב ומצורע). למרות שבדרך כלל זה ומצורע הנכנסים לעזרה חייבים כרת, במקרה שטמאי מתים נכנסים לשם, וגם הזב והזבה נכנסו באיסור (כאמור בסעיף השלישי לעיל) הם אינם מתחייבים בעונש כרת.

מהו המסר

למדנו היום דין מעניין. למרות שיש עונש כרת לזב ומצורע הנכנסים לעזרה, "יש מצב" שאינם מתחייבים בכרת. אם רוב הציבור נכנס לעזרה בטומאה (שהותרה בציבור) הרי שכניסת הרוב לעזרה פוטרת גם את הזבים והמצורעים מעונש כרת.
דין זה נלמד לשיטת רבי יהודה מפסוק, אך נראה כי ניתן להסבירה אף מסברה. כאשר יש ציבור גדול שמעיקר הדין היה צריך להיאסר להיכנס לעזרה, אך בכל אופן התורה התירה להם להיכנס, הרי נוצר מצב כללי של ''התרת הרסן'' וכל הטמאים, גם מסוגים שונים יכולים לחשוב בטעות כי גם להם הותרה הכניסה לעזרה. עקב מחשבות אלו, התורה "מקילה" וקובעת כי אם בכל אופן זב ומצורע נכנסו לעזרה, אף שעברו איסור - אינם נענשים על כך.
נלמד מכאן מסר חשוב ב''דיני ענישה''. גם אם אדם (או ילד) עושה מעשה אסור המחייב ענישה, יש לדון ולחשוב על קולות בחומרת הענישה. פעמים, ''ניתן להבין'' מדוע אדם נהג כך, ולאור זאת להקל עליו בענישה, או אף במקרים מסוימים לבטלה לגמרי. נקרא לכך: ענישה זהירה. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]