שלוש דרגות של טומאה: מחשבה דיבור ומעשה
הרב דב קדרון
פסחים סז ע"א
מצוות עשה לשלח את כל הטמאים מן המקדש. בתורה נזכרים שלושה סוגים של טמאים: צרוע, זב וטמא לנפש. לשלושתם אסור להיכנס למקדש. לטמא מת מותר להיכנס להר הבית, לזב אסור להיכנס להר הבית אבל מותר לו להיות בירושלים, ואילו מצורע צריך להשתלח אל מחוץ לעיר.
שלושת הטמאים הללו מייצגים טומאה של שלוש דרגות שונות: מחשבה, דיבור ומעשה. טמא מת זוהי טומאה רק בדרגת המחשבה, שהרי אין צורך במגע או בדיבור כדי להיטמא בטומאת מת. טומאת זב היא טומאה בדרגת המחשבה והדיבור, שהוא השילוב של הגוף עם המחשבה, כי זוהי טומאה שיוצאת מתוך גופו של האדם אך אינה מטמאה כאשר הגורם הבלעדי לטומאה הוא הגוף (באונס), אלא רק כאשר הגורם הוא הגוף בשילוב עם המחשבה, ואילו מצורע טמא אף בדרגת המעשה, כי טומאת הצרעת היא נגע שמופיע על הגוף ללא כל קשר למחשבה.
בית המקדש הוא מקום הקדושה השלמה, של המחשבה, הדיבור והמעשה. משום כך כל הטמאים אסורים להיכנס לשם, ואפילו טמא מת, כי גם טומאה שהיא רק בדרגת המחשבה אסורה שם. קדושת הר הבית היא בדרגת הדיבור, לכן מותר לטמא מת להיות שם, כי טומאתו לא פגמה בדרגה של הדיבור אלא רק במחשבה, אך אסור לזב להיות שם, כי טומאתו היא גם בדרגת הדיבור. קדושת ירושלים היא בדרגת המעשה, לכן אסור למצורע להיות בה, אך מותר לזב לשהות בתוכה, כי טומאתו היא רק בדרגת הדיבור והמחשבה ולא בדרגת המעשה.
