הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם
פסחים נח ע"ב
"מנא הני מילי? - אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא (במדבר כח, ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, חלקהו לבין שני ערבים, שתי שעות ומחצה לכאן שתי שעות ומחצה לכאן, ושעה אחת לעשייתו.
מתיב רבא: בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת. ואי סלקא דעתך בשמונה ומחצה דאורייתא - היכי מקדמינן ליה? - אלא אמר רבא: מצותו דתמיד משינטו צללי ערב. מאי טעמא - דאמר קרא בין הערבים - מעידנא דמתחיל שמשא למערב. הלכך, בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות, דרחמנא אמר עליה חלבי השלמים ואמר מר: עליה השלם כל הקרבנות כולם - מאחרינן ליה תרתי שעי, ועבדינן ליה בשמונה ומחצה. בערבי פסחים, דאיכא פסח אחריו - קדמינן ליה שעה אחת, ועבדינן ליה בשבע ומחצה. חל ערב פסח להיות ערב שבת, דאיכא נמי צלייתו דלא דחי שבת - מוקמינן ליה אדיניה בשש ומחצה".
רבי יהושע בן לוי, כמו כל האמוראים, בודאי הכיר היטב את דברי המשנה. ובודאי לא התעלם מקושייתו המובנת מאליה של רבא. לכן ודאי שרבא רק ביקש להוכיח שדרשת רבי יהושע בן לוי איננה דין גמור שמעכב מהתורה, אלא רק דרש אסמכתא מדרבנן, שמבוצע רק כאשר הדבר מתאפשר.
ומה הלקח של דרשה זו? מה אנחנו יכולים ללמוד ממנה גם לתקופה שעדין לא מאפשרים לנו להקריב את קרבן התמיד?
רבי יהושע בן לוי עצמו אמר במסכת ברכות (דף כו ע"ב) "תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם" – זמני התפילות מקבילים לזמני הקרבנות. זמן תפילת המנחה הוא אכן במשך כל אחר הצהרים, כמו שהסביר רבא. אך מדוע אין העדפה לסביבות השעה התשיעית, כמו בקרבן התמיד?
ואדרבה, רבי יוסי אמר במסכת שבת (דף קיח ע"ב) יהא חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה, כלומר דוקא קרוב לשקיעת החמה. וכן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, שָׁם ובמסכת ברכות (דף כט ע"ב), מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. והסביר רבי זירא מנין נלמד הדבר, מהפסוק בתהלים (עב, ה) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים.
וקושיה בדיוק הפוכה יש מדברי רב ספרא במסכת יומא (דף כח ע"ב), שתפילתו של אברהם אבינו היתה מיד אחרי חצות היום, כאשר השמש מתחילה לנטות והצל מתחיל להשחיר את הכתלים.
ומפליא עוד יותר, הברייתא במסכת ברכות (דף כו ע"ב) אומרת שיצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר (בראשית כד, סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. כלומר, יצחק תקן את תפלת המנחה והתפלל לפנות ערב, אבל אז, אברהם אביו התפלל את אותה התפלה מיד לאחר חצות היום! ושניהם לא התפללו בזמן הקרבת התמיד המוזכר במשנה!
אלא שאבותינו הקדושים, לכל אחד מהם היתה דרך משלו בעבודת ה'.
אמר רבי חלבו אמר רב הונא במסכת ברכות (דף ו ע"ב) "כל הקובע מקום לתפלתו - אלהי אברהם בעזרו". באברהם נאמר (בראשית יט, כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה', ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קו, ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל.
אברהם אבינו היה פורץ דרך. היה מקיים את המצוה בקביעות, וברגע הראשון האפשרי. פעמיים נאמר בו כשנצטוה: וישכם אברהם בבקר, כלומר השכם לפנות בוקר.
ואילו יצחק יצא לשוח בשדה, אין זה מקום קבוע אלא מקום מיוחד להתעוררות הלב, ובשעה המיוחדת להתעוררות הלב, שעת חיבור היום והלילה.
שתי הדרכים קדושות, כל נשמה בעם ישראל אוחזת באחת מדרכי האבות.
אך זמן הקרבת קרבן התמיד לא יכול להקבע על פי אחת הדרכים בלבד. בני ישראל אוחזים בשיטת ישראל אביהם, שהיה משלב בין דרכי אבותיו. תמיד נשחט בין הערביים, בין הערב הראשון, של אברהם אבינו, לבין הערב השני, של יצחק אבינו.
