דברים ברורים ונהירים  / רפי זברגר

פסחים נז ע''א 
 

הקדמה

למדנו במשנה, בשלהי דף נ''ה ובריש דף נ''ו, על שישה דברים אשר נהגו אנשי יריחו. על שלושה מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם. נתמקד בדבר השלישי אשר מיחו בידם: 
ונותנין פאה לירק, ומיחו בידם חכמים:
ירקות פטורים מפאה אך חייבים בתרומות ומעשרות. אנשי יריחו הניחו פאה מן הירקות, למרות שאינם מחויבים בכך, וחכמים מיחו בידם. הסיבה: עניים אשר לוקטים פאה, יודעים כי פאה פטורה מתרומות ומעשרות (כיוון שפאה מוגדרת כפירות הפקר, והפקר פטור מתרומות ומעשרות) ולכן לא יעשרו ירקות אלו. מכיוון שירקות אלו לא באמת פאה הם חייבים במעשרות, חכמים ביקשו למנוע מהם אכילת טבל. 
 

הנושא

בתחילת הדף שלנו מצטטת הגמרא ברייתא העוסקת בדין פאה של ירקות:
תנו רבנן: בן בוהיין נתן פיאה לירק, ובא אביו ומצאן לעניים שהיו טעונין ירק, ועומדין על פתח הגינה. 
אמר להם: בני, השליכו מעליכם, ואני נותן לכם כפליים במעושר.
מסופר על בן של בוהיין אשר הניח פאה בערוגת ירקות. וכשאביו (בוהיין) ראה ירקות אלו בידי עניים שלקחו את הפאה, ועמדו על פתח גינת בנו, ביקש מהם להשליך את הירקות שלקחו. הוא הבטיח להחזיר להם כמות ירקות הגדולה פי שניים מהכמות שלקחו כפאה, ומיד המשיך בוהיין ואמר להם: 
לא מפני שעיני צרה, אלא מפני שאמרו חכמים: אין נותנין פיאה לירק.
הסיבה שאני מבקש מכם לזרוק את הירקות שלקחתם, אינה מפני שאני לא מעוניין שתיקחו את הירקות מתוך צרות עין, אלא מתוך הדין האוסר לתת פאה מן הירקות, כפי שלמדנו במשנתו. 
למה ליה למימרא להו, לא מפני שעיני צרה?
מקשה הגמרא על ''הסברו'' של בוהיין לעניים. הרי הוא הציע לתת להם פי שניים מכמות הירקות שלקחו, ולכן ברור שעינו לא צרה בהם, אם כן, מדוע ציין במפורש כי עינו לא צרה בהם?
כי היכי דלא לימרו דחויי קא מדחי לן.
עונה הגמרא כי העניים היו יכולים לחשוב, שבוהיין ''דוחה אותם בקש'', ובאמת לא מתכוון לתת להם כלום, אלא רק ביקש שהם יחזירו את הירקות שלקחו ותו לא. לכן, היה צריך להסביר להם ולתת צידוק לבקשתו, כי הוא מבקש למנוע מהם לעבור על איסור של אכילת טבל.
 

מהו המסר

למדנו היום כי אין להשאיר דברים באוויר. לא כדאי להשאיר מצב בו אנשים חושבים עלינו דברים לא נכונים, ולא אמיתיים, אך ורק בגלל שהדברים שאמרנו או עשינו אינם מובנים דיים. אם בוהיין לא היה מסביר את דבריו, העניים שלקחו את הפאה היו יכולים לחשוב עליו מחשבות לא נכונות ולהפליג גם לתיאוריות נוספות כיד הדמיון הטובה.
יש לעצור תהליך זה בראשיתו. מיד לאחר שאנו אומרים דבר מה, יש לחשוב האם דברינו היו ברורים ונהירים דיים? האם השומע אכן הבין את המסר שביקשנו להעביר, או שמא הובן באופן שונה. אם יש ספק – אין ספק. יש לחזור שוב על הדברים, להדגיש דברים הדורשים הסבר ולהרחיב במקומות אחרים, ואין להתבייש בכך.
כמו כן, התחושה כי חושבים עלינו שאנו מבקשים ''לדחות אנשים בקש'', אינה נעימה ואינה מוסיפה לקשרים שלנו עם הזולת. לכן, תמיד כדאי להיות בהירים וברורים, עד אשר נדע כי הצד השני מבין לאשורם את דעתנו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]