לאכול ולאכול ולהשאר קדוש?! / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
פסחים נז ע"א
ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי, וימלא כריסו מקדשי שמים. אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. אמרו: כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש.
האם זה בסדר לעסוק בדברי חולין, או שעליי להיות עסוק רק בדברים שבקדושה? האם למרות עיסוקי החולין שלי אני יכול להיות עדיין קשור לרבונו של עולם באותה צורה ועוצמה, כפי שאני קשור אליו בבית המדרש?
תשובה לדבר מביא רבי יחזקאל פאנעט (מראה יחזקאל, שערי ציון פרשת בשלח וט"ו בשבט), מרבו, רבי מנחם מענדל מרימינוב, על בסיס הסוגיה שלנו, שכותבת כי שבחו הגדול של יוחנן בן נרבאי היה, שהוא היה אוכל כמויות אסטרונומיות, ובימיו לא היה נותר בבית המקדש.
שואל על כך רבי מנחם מענדל מרימינוב, שאלה מתבקשת ופשוטה: האם זה שבח לאדם, לציין את כמויות האוכל שאכל? האם אין זה בזיון כלפיו?
תשובתו, עונה בדיוק לשאלה שאיתה פתחנו.
השאלה הגדולה שצריך אדם לשאול את עצמו היא: לשם מה אני עושה פעולה כזו או אחרת.
כאשר יוחנן בן נרבאי ניגש לאכול את מה שאכל בבית המקדש, המטרה הסופית הייתה – בכדי שלא יישאר נותר, ומכיוון שכך למרות הכמויות הגדולות האכילה כולה הייתה בתחומי הקדושה.
החידוש הגדול שסוגיית הגמרא מגיעה לחדש הוא, שניתן לעסוק בענייני חולין, ואפילו בהרבה ענייני חולין, אבל מכיוון שכל תכלית ההתעסקות הזו היא לצורך הקדושה, ממילא לא זו בלבד שהיא איננה מרחיקה את האדם מהקב"ה, אלא עוד זאת, היא מקרבת אותו אליו.
