שיפור ביצועים לזמן הקרוב / רפי זברגר

פסחים מז ע''א 
 

הקדמה

למדנו במשנה בדף מ''ו מחלוקת תנאים האם חייבים על חלה שהופרשה מתוך העיסה משום בל יראה ובל ימצא. רבי יהושע פוטר, ואילו רבי אליעזר מחייב. 
הגמרא מעמידה את מחלוקתם בשאלה האם אומרים ''הואיל'' או לא אומרים ''הואיל''. רב אליעזר סובר כי ''הואיל'' ויש אפשרות לשאול לחכם על הפרשת החלה, ובכך לעקור את חלות הפרשת החלה, כך שהחלק המופרש יחזור להיות ממונו ובבעלותו של המפריש. לכן, גם אם לא שאל את החכם, ולא עקר את חלות הפרשת החלה, גם אז אנו ''מחשיבים'' את החלה כממונו, ומחייבים אותו באיסור בל יראה ובל ימצא. רבי יהושע לא סובר את עיקרון ''הואיל'' ולכן החלה אינה נחשבת ממונו של האדם, אלא ''ממון גבוה'', ומשכך - אינו מתחייב באיסור בל יראה ובל ימצא. 
בהמשך מובאת מחלוקת אמוראים התלויה בדין ''הואיל'':
איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר – לוקה, רבה אמר - אינו לוקה.
אדם שאפה במזיד ביום טוב, לאחר שסיים את סעודתו, ואין לו כבר צורך ב''אוכל נפש'' לאותו יום. רב חסדא מחייב מלקות ככל אדם העובר על איסור לאו דאורייתא, ורבה אינו מחייב מלקות. הגמרא מיד מסבירה את שורש מחלוקתם:
רב חסדא אמר: לוקה - לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים, חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה - אמרינן הואיל.
רב חסדא אינו סובר את עיקרון ''הואיל'' ולכן, למרות שייתכן שישתמש באוכל שהכין לצורך אורחים שיגיעו אליו בהמשך היום (ולא ידע על בואם לפני כן), בשלב הכנת האוכל אין לו צורך בו, ולכן מתחייבים במלקות. לעומתו, רבה סובר את עיקרון ''הואיל'', ולכן אין בעיה במעשהו, ולא מתחייב על כך מלקות. 
אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל, היאך אופין מיום טוב לשבת?
רבה מקשה על רב חסדא: כיצד התירו חכמים לאפות ולבשל מיום טוב לשבת, הרי יש איסור של הכנה מיום טוב לשבת, וככל הנראה ההיתר לבשל בכל אופן מבוסס על עיקרון ''הואיל'' (וייתכן כי יבואו אורחים במהלך יום טוב), וקשה על רב חסדא שאינו מסכים לעיקרון של ''הואיל''. 
אמר ליה: משום עירובי תבשילין.
רב חסדא עונה כי ההיתר לאפות מיום טוב לשבת אינו מבוסס על עיקרון ''הואיל'', אלא מבוסס על תקנת חכמים של ''עירובי תבשילין'', שבעטייה מותר לאפות מיום טוב לשבת. 
ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא?
מקשה רבה על תשובת רב חסדא: כיצד התירו חכמים על פי תקנתם לעבור על איסור דאורייתא של הכנה מיום טוב לחול (ואף לשבת)?
אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול, וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין - אית ליה היכירא. 
עונה לו רב חסדא, כי התורה לא אסרה לאפות מיום טוב לשבת. אלא הייתה גזירת חכמים שאסרה זאת, בגלל החשש שאם יבואו להתיר לאפות מיום טוב לשבת, עלולים גם להכין מיום טוב ליום חול, וזה אסור מדאורייתא. 
מכיוון שכל איסור הכנה מיום טוב לשבת אינו אלא גזירת חכמים, הם התירו את הגזירה במקום שעושים עירובי תבשילין, שהוא היכר טוב לבל יטעו ויכינו גם מיום טוב ליום חול. 
 

הנושא

בשלהי דף מ''ו, ובתחילת דף מ''ז מקשה הגמרא על דין זה של רב חסדא, כי התורה לא אסרה לאפות מיום טוב לשבת:
איתיביה: לחם הפנים נאכל לתשעה, לעשרה ולאחד עשר, לא פחות ולא יותר. כיצד? כדרכו - לתשעה, נאפה בערב שבת - נאכל בשבת לתשעה. חל יום טוב להיות בערב שבת - נאכל לשבת, לעשרה. שני ימים טובים של ראש השנה - נאכל לשבת, לאחד עשר, לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את היום טוב.
המשנה במסכת מנחות (ק:) קובעת כי לחם הפנים אשר נאכל בשבת קודש, יכול להיאכל באחת משלושה זמנים: או ביום התשיעי לאפייתו, או ביום העשירי או ביום האחד עשר לאפייתו. בדרך כלל לחם הפנים נאכל ביום התשיעי לאפייתו, שהרי הוא נאפה ביום שישי, ונאכל בשבת כעבור תשעה ימים. אם חל יום טוב ביום שישי – מקדימים את האפיה ליום חמישי והלחם נאכל בשבת כעבור עשרה ימים. אם חל ראש השנה בימים חמישי ושישי, מקדימים את האפיה ליום רביעי, והלחם נאכל בשבת כעבור אחד עשר יום. עיקרון של כל ההלכות הללו – אפיית לחם הפנים אינן מן המלאכות שהותרו, לא בשבת ולא ביום טוב.
ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביום טוב, אמאי לא דחי יום טוב?
לאור משנה זו, מקשה רבה על רב חסדא: אם כדבריך, כי מדאורייתא מותר להכין צורכי שבת ביום טוב, מדוע לא התירו לאפות את לחם הפנים ביום טוב שחל להיות ביום שישי? הרי חכמים התירו לעבור על איסור שבות (איסור מדרבנן) לצורך עבודת המקדש!
אמר ליה: שבות קרובה – התירו, שבות רחוקה - לא התירו.
ענה לו רב חסדא תשובה מעניינת: חכמים התירו לעבור על איסור שבות, אם הצורך הוא ''לזמן קרוב'' – לבו ביום, או אף לשבת אשר חלה מיד לאחר יום טוב. אך מכיוון שהלחם נאכל רק בשבת שלאחר מכן, זה נקרא ''שבות רחוקה'' ואותה לא התירו חכמים.
 

מהו המסר

עיקרון של היתר לזמן קרוב, ולא היתר לזמן רחוק דורש בירור. הרי מדובר על מצווה מדאורייתא של אפיית לחם הפנים, ומנגד מדובר על גזירה של חכמים, שאינה אלא שבות. מדוע לא התירו חכמים גם ב''שבות רחוקה''?
אלא יש לומר כי מלאכה המתבצעת רק בעוד זמן ארוך יחסית, אינה מהווה סיבה מספיק טובה לעבור על איסור דרבנן, גם אם הצורך הוא ''צורך גבוה'' (אכילת לחם הפנים). 
אנו לומדים מכאן עיקרון מעניין. אם יש צורך רק לעוד זמן ארוך יחסית, הרי שאין להכניסו במכלול השיקולים לטווח המיידי. יש ''להתעסק'' קודם כל ב''כאן ועכשיו'', ורק לקראת אותו זמן רחוק (יחסית) נתכונן לאותו אירוע. 
יש לציין כי אנו אמנם מאמינים ב''תכנון לטווח ארוך''. אך מנגד, יש משמעות גדולה ל''שיפור ביצועים לטווח הקרוב''. ולכן, מעדיפים קודם כל לסגור את הפינות ולבצע את המטלות לטווח מיידי, ורק לאחר מכן לחשוב ולתכנן את המהלכים לטווחי זמן ארוכים יותר. 

 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]