מעשר, תרומה וקדשים = מעשה, דיבור ומחשבה

הרב דב קדרון

פסחים לה ע"א

בגמרא מובאת המשנה ממסכת נגעים המדרגת את השלבים השונים של הטהרה וההיתרים שבאים בהתאמה: "טבל ועלה – אוכל במעשר, העריב שמשו – אוכל בתרומה, הביא כפרתו – אוכל בקדשים". כלומר מותר לאדם שהיה טמא לאכול מעשר שני מיד לאחר הטבילה, אולם לכהן אסור לאכול תרומה עד צאת הכוכבים, ואם מדובר באדם שצריך להביא קרבן על טומאתו אסור לו לאכול בקדשים עד שיביא את קרבן כפרתו.

מעשר, תרומה וקדשים הם כנגד שלוש הדרגות של: מעשה, דיבור ומחשבה, שכן הפרשת המעשר הוא מעשה, ואילו תרומה יכולה לכתחילה להינתן בדיבור (ובדיעבד אף במחשבה, כפי שעולה מדברי הרמב"ם בהלכות תרומות ד,טז), ולעומת זאת בקדשים העיקר הוא במחשבה.

לכן, מי שהיה טמא ונטהר, ברגע שעשה את מעשה הטבילה רשאי הוא לאכול מעשר שני, שהוא בדרגת המעשה. לאחר שיגיע הערב שמש, שזהו שלב שבו כביכול המציאות מדברת ואומרת שהתחלף הזמן, כמו שנאמר (תהלים יט,ג): "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת", רשאי הוא לאכול בתרומה, שהיא בדרגת הדיבור. לאחר שהביא את קרבן כפרתו, שעיקרו תלוי במחשבה – רשאי הוא לאכול בקדשים שהם בדרגת המחשבה.