למה גורם היסח הדעת?
הרב דב קדרון
פסחים לד ע"א
בגמרא יש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בקשר לחתיכת בשר של קרבן שהסיחו את הדעת ממנה ולא שמרו עליה. לדעת רבי יוחנן היא פסולה בגלל החשש שמא נטמאה בזמן שהיה היסח הדעת. לעומת זאת לדעת ריש לקיש היסח הדעת הוא פסול בפני עצמו, וגם אם יתברר בסופו של דבר שהבשר לא נטמא הוא יישאר פסול.
בדומה לזה מצאנו שהיסח הדעת מלימוד התורה או ממציאות ה', "פוסל" את האדם בשני האופנים הללו:
בהתאם לדברי רבי יוחנן שאסור להסיח את הדעת מהקרבן בגלל החשש שמא ייטמא, גם אם אדם מסיח את דעתו מלימוד התורה עלולה לעלות בו מחשבת טומאה, כמו שכותב הרמב"ם (איסו"ב כב,כא): "גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".
מלבד זאת, בהתאם לדברי ריש לקיש שהיסח הדעת הוא פסול בפני עצמו, נאמר שאסור לאדם להסיח את דעתו ממציאות ה', כפי שדרשו חז"ל (שבת קמט,א) על הפסוק (ויקרא יט,ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" – "אל תפנו אל מדעתכם". כפי שמביא הביאור הלכה (סימן א) בשם ספר החינוך, האמונה שיש אלקים, על פי הפסוק "אנכי ה' אלקיך" היא אחת משש המצוות התמידיות, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצוות עשה, ואין קץ למתן שכר המצות.
