להתפלל מתוך בריאות / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
פסחים לו ע"א
דאמר שמואל: לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה.
אני ניגש להתפלל, ומבקש את צרכיי, אבל מצד שני מי אני בכלל שאטריד את הקב"ה בבקשותיי האישיות, ואבקש ממנו את צרכיי, האם זה ראוי בכלל?
על השאלה הזו עונה רבי אברהם דב מאווריטש בספרו בת עין (ויקרא, דרושים לפסח ד"ה "ומושב בני ישראל"), ואומר על בסיס הזהר (תצוה, קפג) שמסביר את טיבה של המצה, על פי משל לבן מלך שהיה חולה, ולכן אמרו הרופאים לאביו, שבכדי שהוא יוכל לאכול כרגיל, הוא קודם כל צריך לאכול מאכל של רפואה, ואחרי שיאכל מאכל זה הוא יוכל לאכול מאכלים רגילים כאוות נפשו. אבל אם יאכל בן המלך קודם כל מאכלים רגילים, ולא את מאכל הרפואה, הוא לא יוכל להתרפא. כך בני ישראל נצטוו לפני יציאת מצרים לאכול את המצה, שהיא מאכל הרפואה, כבסיס לריפוי האמוני שלהם מכל חוליי מצרים.
אבל מה הופך את המצה למאכל של רפואה?
עונה, הבת עין, שהסוד נמצא בכינוי אותו מצמידה הגמרא שלנו למצה: "לחם עוני". שכן, כמו העני שתמיד מרגיש חסר, כך המצה דומה תמיד ל"חצי לחם", שחסר את התפיחה והנוכחות של הלחם.
תחושה זו של עוני, שהמצה משרה על האדם, היא סוד הרפואה האמונית שלו. משום שכאשר בסיסה של עבודת ה' הוא מתוך הכרה ותחושה של מחסור, כאשר האדם מתבונן ומודע עד כמה הוא חסר, עד כמה הוא שקוע במקומות הלא נכונים, ועד כמה באמת הוא לא ראוי, ומתוך כך הוא ניגש לפני ה', אזי אחר כך כאשר הוא מבקש מה' את צרכיו, זה מגיע ממקום נקי, בריא ונכון שמכוון להגיע למקום נקי ונכון.
אבל אם אדם מגיע לעבודת ה' שלו ממקום "חולה", שבו הוא מחפש שלימות כזו או אחרת, והוא מרגיש כאילו מגיע לו הטוב והשפע האלוקי, גישה כזו רק מדגישה את חוליו, ועד כמה הוא צועד בכיוון לא נכון.
בקשת צרכיו של אדם, היא חלק מהתפילה, אבל השאלה הגדולה היא באיזו מנגינה היא נאמרת.
