שכר על הטעות / רפי זברגר

פסחים כב ע''ב 
 

הקדמה

ישנה מחלוקת בין חזקיה לרבי אבהו האם לשון ''לא יאכל'' בתורה, אוסר גם על איסור הנאה (רבי אבהו) או שמא רק איסור אכילה. לפי שניהם אם כתוב בתורה לשון לא יֵאָכֵל (נפעל) משמעותו גם איסור הנאה. במאמר זה נעסוק באחת מהקושיות על מחלוקת זו, והפעם קושיא על שני האמוראים.ישנה מחלוקת בין חזקיה לרבי אבהו האם לשון ''לא יאכל'' בתורה, אוסר גם על איסור הנאה (רבי אבהו) או שמא רק איסור אכילה. לפי שניהם אם כתוב בתורה לשון לא יֵאָכֵל (נפעל) משמעותו גם איסור הנאה. במאמר זה נעסוק באחת מהקושיות על מחלוקת זו, והפעם קושיא על שני האמוראים.
 

הנושא

והרי שור הנסקל דרחמנא אמר (שמות כ''א, כ''ח): וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. ותניא: ממשמע שנאמר סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר, איני יודע שהיא נבלה, ונבלה אסורה באכילה. ומה תלמוד לומר וְלֹא יֵאָכֵל? מגיד לך הכתוב: שאם שחטו לאחר שנגמר דינו – אסור. אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? תלמוד לומר: וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי .
שור הנוגח בן אדם חייב סקילה. קובעת התורה כי אסור לאכול את השור, ו''בעל השור נקי''. מצירוף שני קטעים אלו לומדת הברייתא כי שור נסקל אסור באכילה (יש לסוקלו) ואסור בהנאה (בעל השור נקי מכל נכסיו שהיו לו בשור).
מאי משמע? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום.
הגמרא לומדת כהערת אגב את המקור לכך שפירוש המילים וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי מלמדות אסור בהנאה. ביטוי מקראי זה דומה לביטוי שימושי ''פלוני יצא נקי מנכסיו'' במשמעות שלא נשאר לו מאומה מנכסיו.
טעמא דכתב "ובעל השור נקי", דאי מ"לא יאכל" - איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע?
מקשה הגמרא: מתוך הצורך בפסוק ללמד איסור הנאה (בעל השור נקי) אנו למדים כי ללא פסוק לא היינו אוסרים בהנאה, למרות שהפסוק משתמש בלשון וְלֹא יֵאָכֵל שלפי כולי עלמא מבטא גם איסור הנאה. אם כן, קשה מכאן גם לחזקיה וגם לרבי אבהו.
לעולם לֹא יֵאָכֵל איסור אכילה ואיסור הנאה משמע, וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי - להנאת עורו הוא דאתא.
מתרצת הגמרא ומשנה את הלימוד מן המילים וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי. לא ללמד על איסור הנאה הוא בא (שהרי זאת אנו יודעים מהכלל של חזקיה ורבי אבהו) אלא כי יש איסור ליהנות גם מהעור של שור הנסקל.
ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ כתיב, בשרו – אין, עורו – לא, קא משמע לן.
הגמרא מסבירה כי כיוון שהפסוק מדבר על אכילת הבשר, היינו יכולים לחשוב כי העור יהא מותר (בהנאה), לכן כתבה התורה הדגישה במילים וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי כי לא רק הבשר נאסר אלא גם העור.
ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא לדרשה אחרינא - לחצי כופר ולדמי וולדות, הנאת עורו מנא להו?
תנאים אחרים לומדים מן המילים וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי הלכות אחרות :
• שור תם שהרג אדם אינו משלם חצי כופר, למרות ששור תם שהרג שור משלם חצי נזק.
• שור שפגע באשה וולדה מת, אין בעל השור חייב לשלם לבעל האשה דמי הוולד, למרות שכשאדם פוגע באשה, וולדה מת - מתחייב לשלם לבעל האשה דמי הוולד.
שואלת הגמרא, מניין ילמדו אותם חכמים את איסור הנאה מן העור של שור הנסקל (הם השתמשו בפסוק ללימודים אחרים).
נפקא להו מ-אֶת בְּשָׂרוֹ - את הטפל לבשרו.
עונה הגמרא כי הם ילמדו מן המלה את הסמוכה לבשר. מכאן נלמד כי לא רק הבשר נאסר, אלא גם העור הטפל לו נאסר.
ואידך - את לא דריש.
האמוראים שלנו אשר למדו מן המילים וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי את איסור ההנאה מן העור, לא דורשים את המילה אֶת בְּשָׂרוֹ? כמו הדעה המובאת בברייתא הבאה:
כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע (דברים ו', י''ג): אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ – פירַש. אמרו לו תלמידיו: רבי כל אתים שדרשת, מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה.
שמעון (או נחמיה) העמסוני היה דורש את המילה את בכל מקום בתורה, עד שהגיע למילה את במצוות יראת ה', ולא ידע את מי ניתן לירוא עוד כמו יראת ה', והחליט כי אין לדרוש מילה זו בתורה בכלל. וכששאלו אותו תלמידיו, "מה נעשה" עם דרשותיו עד עתה של המילים את בתורה? ענה להם תשובה מעניינת מאוד: אין בעיה להחליט כי כל הדרשות הללו אינן נכונות, והקדוש ברוך הוא ייתן לנו שכר על ביטול הדרשות, כמו שנתן לנו שכר על הדרשות עצמן.
עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים.
רבי עקיבא לימד כי ניתן לדרוש גם את המילה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא כי יש לירא גם מתלמידי חכמים "המייצגים" את התורה ואת הקדוש ברוך הוא בעצמו.  
 

מהו המסר

דברי שמעון העמסוני בדבר שכר על הפרישה כמו השכר על הדרישה, מלמד אותנו מסר מאוד חשוב. כל אדם יכול לטעות. ובנוסף: אין להתבייש בטעות. ועוד יותר מכך: אם מדובר בלימוד תורה, הרי שהלימוד החדש, שהוא לימוד הפוך מן הלימוד הישן, גם מהווה ''לימוד תורה'' המקנה שכר ללומדיה. 
יש אנשים המתקשים לומר כי הם טעו. הם יעשו כל דבר כמעט, ורק כדי שלא יצא שמם כטועים. היום למדנו כי אין לנהוג בדרך זו. אין להתבייש ולהכריז כי דרכנו הקודמת בטעות יסודה. הנחת היסוד איננה נכונה, ולכן מה שאמרנו, או מה שעשינו אינה הדרך הנכונה. אדם הלמד מטעותו – מקבל שכר על כך, ומשפר את פועליו בהמשך דרכו.  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]