|
גם לאמת יש מחיר / אלכס טלפורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מטרת מערכת המשפט היא אמנם חשיפת האמת, אך ערך אחר – זרימת החיים הטבעיים – יכול לעתים לגבור עליהבדיונינו במסכת נזיקין הדגשנו לא פעם את רצונם של חז"ל לשמור על זרימה חלקה של חיי השוק והמסחר. אכן, חלק ניכר משלוש הבבות עוסק בהסדרה נאותה של הקשרים העסקיים בין בני האדם, וניתן לומר כי כמעט בכל מקרה ההלכה אינה ממהרת להרים את הדגל האדום העוצר את שטף החיים. פעם אחר פעם מתברר כי אופק ההלכה אינו מוגבל ליישור העוולה המקומית בלבד, וכי היא מכילה בתוכה גם את הראייה הרחבה יותר, המכירה בנזק העלול לנבוע כתוצאה מטיפול בכל עניין ועניין. אמנם דין פרוטה כדין מאה, אך בפועל הליכה עם כלל זה תשתק את המערכות המסחריות ובני האדם ייוותרו ללא פרנסה ומחיה. ויבוא דין השתות (השישית) ויעיד: הפקעת מחירים אסורה תמיד, אך רק כאשר היא מעל שישית המחיר הבסיסי היא מהווה עילה לביטול המכר.
עם תחילת לימודנו את מסכת סנהדרין, עברנו גם מקום פיסי. לא עוד יושבים אנו בצל העץ המאביק וצופים בחיי השוק שמסביבנו, אלא נמצאים אנו בין כתליו הקרירים והמוצלים של בית הדין. לכאן מגיעים הניצים שלא היו מסוגלים לפתור את בעיותיהם שם, בין דוכני הרוכלים או כותלי השכנים. השלכות רבות יש לעמידה לדין על הנוגעים בדבר, בין אם הם בצד המנצח או המפסיד של המתרס, אך גם עצם ההליכה לבית הדין פירושה נטישה זמנית של העיסוקים הרגילים ומעבר לעולם אחר, שמבחינות רבות רק 'מפריע' לזרם החיים הרגיל.
אמנם, לא תמיד היה מקום המשפט מנותק פיסית מן השוק. בֹעז הושיב בית דין בבית-לחם בעניינה של רות (רות ד, א-ב): "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ". מקומו הטבעי של בית הדין הוא בשער העיר, מקומו של השוק! והגיוני הדבר; כאשר מתעורר סכסוך בין באי השוק, ניגשים הם לפינה הקרובה ומקבלים פתרון לבעיותיהם. בצורה זו משמשת מערכת המשפט כ'שמן' המשפר את פעולת גלגלי השיניים של מנוע השוק.
המשפט הספורטיביעם התפתחות חיי הכלכלה והמסחר התפתחה גם מערכת המשפט והתמקצעה, ושער העיר כבר לא התאים לה. הפרדת המקומות הפיסית תרמה כמובן לאיכות המשפט ולחוסר פניותיו בעניינים שעלו לפניו, אך מצד שני הדבר גרם לניתוק החכמים היושבים בו מחיי המסחר ולסרבול הנהלים הכרוכים בפנייה לערכאות.
שני צדדים אלו של מטבע המשפט באים לידי ביטוי בתחום אחר לחלוטין, ומפתיע מעט – הספורט התחרותי. בתחומים רבים מתמודדים שחקנים וקבוצות אלה כנגד אלה, וכדרכו של עולם, החיכוכים והבעיות ביניהם רבים מאוד. בכל תחום ספורטיבי יש מערכת שפיטה האמורה לפסוק בזמן אמת במקרה של מחלוקת או ספק. ההדגשה היא על 'זמן האמת', כיוון שהצופים המשלמים לא מעט כדי ליהנות מן המשחק לא באו כדי לכלות את זמנם בצפייה בדיונים משפטיים יבשים. הטכנולוגיה המודרנית הביאה עימה אמצעים מהירים יחסית לבירור שאלות המתעוררות במהלך המשחק. מצלמות הווידיאו וסימולציות המחשב רואות לעתים את ה'אמת' טוב בהרבה מהשופטים האנושיים, אלא ששילובן של אלה במהלך המשחק עלול לעכבו, ובסופו של דבר על כל בעיה קטנה ירוצו השופטים לצלמים ולמסכי המחשב.
דילמה זו בין האמת האובייקטיבית המוחלטת ובין שיקולי טובת המשחק עצמו וזרימתו הרציפה באה לידי ביטוי במיוחד בהכרעות הקשרות למיקום שחקן או כדור ביחס לקו – חוק הנבדל בכדורגל ונפילת כדור הטניס ליד קו קצה המגרש, למשל. במקרים אלו אין לכאורה מקום לשיקול דעת, ותמיד האמצעי הטכנולוגי רואה את המצב טוב יותר מעין השופט. והנה, נכון לעכשיו, ההכרעה בכדורגל היא להימנע לחלוטין מפנייה למצלמה ולהסתמך במקום זה באופן מוחלט על ראייתו של שופט הקו.
התוצאה היא שהדיוק בהפעלת חוק הנבדל אינה גבוהה, ולפחות ברבע מן המקרים מתברר שהשופט טעה. גם חוקת הטניס העכשווית אינה פונה ביוזמתה לסימולציית המחשב (הקרויה בשם המתאים 'עין הנץ'), אך היא מאפשרת ערעור של שחקן ופנייה למערכת הממוחשבת, העשויה להפוך על פיה את החלטת השופט. אולם גם כאן מוגבל הערעור (challenge) לשלוש פעמים בלבד במערכה – מספר שרירותי למדי. הנה כי כן, חשיפת האמת אינה מטרתה היחידה של מערכת משפטית.
נעיין נא כיצד מתמודדת ההלכה המוצגת במסכתנו עם דילמה זו.
דן בעירוכולנו מודעים לכך שכניסה לעימות משפטי במערכת הנהוגה היום במדינת ישראל (ובעולם המערבי) היא עסק ארוך-זמן הכרוך בהפסדים כספיים ניכרים. סכסוך מוגבל למדי על מגרש או על חוב עלול להימשך יותר מעשר שנים בנדודיו בין הערכאות השונות, ובדרך הוא מסוגל בהחלט להוריד את הניצים ביגון שאולה. שאלה דומה עלתה לפני חכמי התלמוד, והיא מובאת בסיום הפרק השלישי במסכתנו, בדף לא ע"ב: כי אתא (כשבא, מארץ ישראל לבבל) רב דימי, אמר (הביא שמועה בשמו של) רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד (רש"י: בעל דין קשה ומטריח את חבירו, ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום ועד תלמידי חכמים הרבה, שיהא זה בוש מהם).
|