יושר עריכתי בבבל / חנן חריף
סנהדרין כג ע"א - כד ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
לאחרונה נתקלנו בכמה אמירות נוקבות שהופנו על ידי אמוראים שונים כלפי חבריהם האמוראים – כמו במקרה בבבא בתרא דף קנ"א, שם טען רב הונא כלפי רב ביבי, בנו של אביי, "משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא" (משום שמוצאך ממקום ששמו 'מולאי', אתה אומר דברים בעלי מום, שאין בהם ממש), ועוד אירועים מסוג זה. במקרים הללו מתגלה התלמוד כחיבור שהתרחק מ'צנזורה' בכל הנוגע לביקורת על השחקנים הראשיים בו, האמוראים.
והנה, במסגרת הדיון בדיני עדים וסדר הדין, גולשת הסוגיה לעסוק בחיבתם ההדדית של החכמים, ובזהירותם המופלגת איש בכבוד רעהו – "בוא וראה כמה מחבבין זה את זה" . העניין מתחיל בדברי הביקורת העדינים של ריש לקיש כלפי ר' מאיר – "פה קדוש יאמר דבר זה?!", הנאמרים על אף חריפותו הרבה של ריש לקיש בלימוד – "הרואה את ר"ל בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה". חריפותו ועוצמתו הלמדנית לא הביאו אותו לאמירות פוגעניות כלפי רבותיו וחבריו. התלמוד מביא דוגמא נוספה, הפעם מלא אחר מאשר רבי, רבי יהודה הנשיא, המוצג כמי שקיבל עליו את פסיקתו של תנא שהלך לעולמו (רבי יוסי) אף שאילו היה ר' יוסי בחיים היה מקבל עליו את מרותו של רבי.
התמיהה המתעוררת לאור הסתירה שבין שתי העמדות הללו מתפוגגת עם דבריו של ר' אושעיא, בן ארץ ישראל אף הוא, המדמה את שני המקלות מנבואת זכריה – "נועם" ו"חובלים" – לתלמידי חכמים: הראשון לאלו שבארץ ישראל ("שמנעימין זה לזה בהלכה"), והשני – לאלו שבבבל ("שמחבלים זה לזה בהלכה"). לפי דבריו, בבל מאופיינת בתוקפנות ובאי-שיתוף פעולה בין חכמיה, בעוד ארץ ישראל, ש'אווירה מחכים', משרה חיבה ושיתוף פעולה המביאים לבירור הנושאים הנדונים באופן טוב יותר.
למעשה, בעבר נתקלנו גם בסכסוכים שנתגלעו בין חכמים ארץ-ישראליים. הסיפור הבולט ביותר, כמדומה, שייך לר' יוחנן, חברו ובר-הפלוגתא של ריש לקיש עצמו, שחברותם-יריבותם הסתיימה באסון, וכך גם פגישתו הקטלנית עם רב כהנא (בבא קמא קיז ע"א). בכל זאת, הסוגיה איננה מסייגת את החלוקה החדה שבין שתי הארצות, וידה של ארץ ישראל נותרת על העליונה.
הנימה ה'אנטי-בבלית' נמשכת והולכת: "חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל", "מאי בבל? בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד", "במחשכין הושיבני כמתי עולם... זה תלמודה של בבל". אף שלפנינו סוגיה אנטי-בבלית מובהקת, לא חששו עורכי התלמוד הבבלי לכבודם, ובניגוד למנהגם של עורכים רבים לא טרחו להעלימה או להמתיק את 'גזר-הדין' הקשה, והסוגיה לא 'נחתכה בעריכה'. לזאת ייקרא חופש המידע.
