גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רמ"ב מדור "עלי הדף"
מסכת פסחים
דף ג ע"ב

היאך נתחייבו בני ישראל בקרבן פסח במצרים ובמדבר - הא לא היה להם קרקע?

בגמרא מסופר על אודות "ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים", וכשהתפאר על כך בפני רבי יהודה בן בתירא, אמר לו: "מי קא ספו לך מאליה" וכו', וכך נודע הדבר בירושלים וקטלוהו. "שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא, שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאתּ בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים" (ג, ב). והתוס' (ד"ה מאליה) נתקשו למה רבי יהודה בן בתירא עצמו לא עלה לרגל, ותירצו בג' אופנים: "שלא היה לו קרקע; או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה; אי נמי, נציבין חו"ל היא...". עי"ש.

וב'משנה למלך' (הל' קרבן פסח פ"א ה"א) דן לגבי שני התירוצים הראשונים - שלא היה לו קרקע או שהיה זקן שאינו יכול להלך ברגליו - דהא סיבות אלו נאמרו כלפי חובת עליה לרגל (ראה להלן ח, ב - לגבי מי שאין לו קרקע, ולענין זקן שאינו יכול להלך ברגליו ראה חגיגה ב, א), אבל לגבי חובת קרבן פסח לא מצינו פטורים אלו, ורצה לומר שיתכן דס"ל להתוס' דילפינן קרבן פסח ממצות ראיה, אולם כתב על כך: "דזה לא יתכן, דהא נשים פטורות מראיה וחייבים בפסח, ואם נאמר דהני דוקא דכתבו התוס' ילפינן מראיה (-ולא לענין נשים), לא ידעתי מנא להו".

לעומתו כתב הצל"ח הבנה אחרת בדברי התוס', וז"ל: "הנה אין כוונת התוס' שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ופוק חזי שתחלת קושיית התוס' לא היה להקשות למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לעשות הפסח, שזה אינו קושיא, דודאי היה בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מחוייב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח, ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה. אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל, שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם ברגל, ועל זה תירצו שלא היה לו קרקע, ומי שאין לו קרקע אין צריך לעלות לרגל... וכיון שלא עלה ממילא פטור מפסח כמו מראיה".

אמנם, ה'מנחת חינוך' (מצוה ה אות יג) כתב על דברי הצל"ח: "ודבריו אינם מובנים לי כלל, דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצות עשה שבעולם, ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מצות עשה, אך אם עבר והוא בדרך רחוקה יש דינים שציותה התורה, אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מצות עשה, ולדבריו כל ישראל אפילו בארץ ישראל כל שהם רחוקים ט"ו מיל מירושלים, שזו דרך רחוקה... פטורים מלילך ולעשות הפסח, א"כ כל ישראל פטורים לעשות פסח ראשון, ופסח שני לא יהיו מקריבים, כי רוב הציבור אין עושים פסח שני, אם כן פטורים ממצות הפסח, ואי משום דחייבין בראיה, יכולים לבא ביו"ט אי תחומין דרבנן...", ומצדיק את דברי המשל"מ בהבנת דברי התוס', שעצם הדבר שאין לו קרקע גורם שיפטר מחובת קרבן פסח (ועעו"ש מה שדן בדברי המשל"מ).

והנה, הגאון בעל ה'שאגת אריה' זצ"ל דן בענין זה (ראה קובץ 'גנוזות חדשות' [כת"י מבעל השאג"א ותלמידיו] סי' א, דרשתו לשבת הראשונה בהגעתו לכהן כרב בעיר מיץ, נדפס בסוף ספר 'גבורות ארי' לייקוואד תשס"ו), לגבי הקרבת קרבן פסח במצרים ובמדבר, איך נתחייבו בקרבן פסח כשלא היה להם קרקע, "בשלמא במצרים היה להם שדות וכרמים, אבל במדבר איך יתכן שהיה להם קרקע".

ומובן שלדעת הצל"ח אין כאן קושיא כלל, כי לפי דבריו מי שאין לו קרקע אינו פטור מעצם חובת קרבן פסח, ואין כאן כי אם פטור מלעלות לרגל - ושוב פטור מקרבן פסח מדין דרך רחוקה, ובני ישראל במצרים ובמדבר שהיו חייבים בקרבן פסח במקומם, אין בהם שום פטור מחמת שלא היה להם קרקע, וקושיא זו אינה אלא לפי דברי המשל"מ ודעימיה, שמי שאין לו קרקע זוהי סיבה לכשעצמה להיות פטור מקרבן פסח, ולכן שפיר קשה אודות חובת קרבן פסח במדבר כשלא היה להם קרקע.

השאג"א העלה ליישב בזה, על פי מה שדנו במס' עבודה זרה (נג, ב) כלפי מה שנאמר (דברים יב, ג): "ואשריהם תשרפון באש", והקשו בגמרא: "מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו", וברש"י: "מכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם, שהרי לאברהם נאמר 'כי לך אתננה', וגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסרן בהשתחואה", וכיון שארץ ישראל מוחזקת לישראל מאבותיהם, הרי כבר יסדו הראשונים (עי' תוס' ב"ב מד, ב ד"ה דלא) שבגלל ירושת הארץ כלל מוסד הוא "דאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל", ואם כן אתי שפיר, שגם בהיותם במדבר כבר היה נחשב כמי שיש לכל אחד ואחד מישראל קרקע ד' אמות בארץ ישראל.

וממשיך השאג"א וכותב: "אך מכל מקום גבי לוים שלא היה להם חלק ונחלה באר"י, א"כ לכאורה הם לא היו חייבים בפסח במדבר, כי לגבי דידהו לא שייך לומר אר"י מוחזקת היא מאבותם, אמנם מקרא מלא דיבר הפסוק בפרשת עקב (דברים י, ח) 'בעת ההוא הבדיל ה' את שבט לוי לשאת וכו' על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו', ופירש"י 'לפי שהובדלו לעבודת המזבח ואינן פנוים לחרוש ולזרוע', וזהו מבואר ריש פר' במדבר, כי 'באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים', אז הבדיל ה' את שבט לוי לעבודת המזבח, וא"כ בזמן הפסח שאז עדיין לא הבדילום ה' היו שבט לוי ג"כ בכלל שאר בני ישראל לענין שיהיה להם חלק ונחלה באר"י, ויהיו חייבים לעשות הפסח", והעלה דבריו הללו כלפי דברי רבי עקיבא שהאנשים שהיו טמאים לנפש אדם היו מישאל ואלצפן, ונתחייבו בפסח שני, ולכאורה הכהנים ושבט לוי לא היו מנוחלי הארץ ואיך נתחייבו בקרבן פסח, ולפי הנ"ל מיושב, כי שבט לוי נבדלו רק באחד לחודש השני, ובחודש הראשון עדיין היו מנוחלי הארץ, ושפיר נתחייבו בקרבן פסח [חלק מדברי השאג"א מובאים בספר 'אור חדש' לתלמידו הגאון ר' אלעזר קאליר זצ"ל על מכילתין (בסוגיין) ובספר 'ערבי נחל' דרוש ד' לשבה"ג, ועעו"ש מה שדנו בזה].