דיבור בלשון קצרה ונקיה   / רפי זברגר

פסחים ג ע"א-ע''ב

הקדמה

אין הרבה דפים בש''ס שניתן לומר עליהם כי רוב הדף עוסק במסר אחד גדול, כמו הדף שלנו:
מאי טעמא לא קתני לילי?
אחרי דיון ארוך בגמרא על משמעות המילה ''אור'' במשפט הפותח של המשנה שלנו ''אור לארבעה עשר'', הגיע הגמרא למסקנה כי אין כלל מחלוקת בין רב יהודה לרב הונא, וכולם מסכימים כי משמעות ''אור לארבעה עשר'' הוא ליל ארבעה עשר, שואלת עתה הגמרא, אם כן – מדוע המשנה ''מסבכת'' ולא אומרת בפשטות ליל ארבעה עשר, ולא היינו מתלבטים כל כך הרבה במשמעות המילה ''אור''?
לישנא מעליא הוא דנקט.
עונה הגמרא כי המשנה ביקשה ללמד אותנו לדבר ב''לשון נקיה''. לומר אור לארבעה עשר, זה יותר ''נקי'' מלומר ליל ארבעה עשר. והגמרא מוכיחה כי ''יש ענין'' לדבר בלשון נקיה:
וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר (בראשית ז', ח') מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה.
רבי יהושע בן לוי מוכיח מלשון התורה בפרשת נח, כאשר נח הכניס את כל הבהמות לתיבה, הכניס גם בהמות טהורות, וגם בהמות טמאות. במקום לכתוב ''הטמאה'' בחמש אותיות כתבה התורה ''אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" בשלוש עשרה אותיות, (כאשר המילה טהרה בכתיב מלא). מכך שהתורה הוסיפה שמונה אותיות, אנו לומדים כי יש עניין לדבר בלשון נקיה. שהרי עדיף לומר "לא טהור" מאשר לומר במפורש כי הוא טמא.
הגמרא בהמשך מביאה מחלוקת לגבי מספר האותיות שהתורה או הנביא מוסיפים, רק כדי ללמד אותנו מסר חשוב זה. יש אומרים תשע אותיות, שתים עשרה אותיות או אפילו שש עשרה אותיות.
רש''י על המקום שואל, והרי מצאנו בתורה לא פעם את המילה טמא, ומתרץ כי התורה בכל אופן שינתה במקום אחד, כדי ללמד אותנו מסר זה.
 

הנושא

בהמשך הגמרא מביאה ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, החוזרת על כללו של רבי יהושע בן לוי ומרחיבה אותו:
דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה. שהרי בזב - קראו מרכב, ובאשה - קראו מושב. ואומר (איוב, ט''ו, ה'): כִּי יְאַלֵּף עֲו‍ֹנְךָ פִיךָ וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים, ואומר (איוב ל''ג, ג'): יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ. 
רכיבה הינה בפיסוק רגליים, ולכן התורה מקפידה בהלכות טומאה וטהרה של זב וזבה (כשהם יושבים או נשענים על חפץ מסוים, אף שלא נוגעים בו – החפץ נטמא), לא לייחס לאשה פעולה זו שהיא פחות ראויה לה, מה שאין כן באיש, אליו מיוחסת פעולת רכיבה. מכאן לומדים כי יש להקפיד על ''לשון נקיה''. הברייתא מביאה עוד שני מקורות לנושא. 
מאי ואומר?
שואלת הגמרא מיד, מהו הצורך במקורות נוספים, ומדוע איננו מסתפקים במקור מן התורה?
וכי תימא, הני מילי – בדאורייתא, אבל בדרבנן – לא, תא שמע ואומר: וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים. וכי תימא, הני מילי – בדרבנן, אבל במילי דעלמא – לא, ואומר: וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ.
שני הפסוקים מספר איוב מלמדים, כי לא רק בלשון התורה יש לדבר בלשון נקיה, אלא אף בלשון חכמים. ולא רק בלשון חכמים, אלא אף בלשון בני אדם יש להקפיד לדבר בלשון נקיה. 
אחרי דין ודברים בגמרא בעניין לשון נקיה, שואלת הגמרא: ובאורייתא מי לא כתיב טמא? האם אין בתורה לשון טומאה (זאת בעצם שאלתו של רש''י שהובאה בהקדמה) . לאור זאת, מגיעה הגמרא למסקנה קצת שונה: 
כל היכא דנפישין מילי - משתעי בלשון קצרה, כדאמר רב הונא אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר – לעולם, ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.
יש לנו שני ערכים שאנו מצווים ללכת לאורם. על הראשון דברנו בארוכה: דיבור בלשון נקיה. הערך השני: דיבור בלשון קצרה. לכן קובעת הגמרא: אם שתי הלשונות (הנקיה והלא נקיה) שווים באורכם, הרי שיש להעדיף את הלשון הנקיה. אך אם הלשון הנקיה ארוכה יותר – יש להעדיף את הלשון הקצרה, כפי שרב לימד אותנו לדבר בלשון קצרה. 
יש להעיר כי למרות כלל זה, התורה ''עיקמה'' והוסיפה אותיות, כפי שראינו בהקדמה, זאת כדי ללמדנו את העיקרון של דיבור בלשון נקיה. אך לאחר שלמדנו עיקרון זה, אנו מעדיפים ליישם את הכלל השני של דיבור בלשון קצרה. 
 

מהו המסר

נשתדל ליישם את שני המסרים החשובים שלמדנו היום: לדבר בלשון קצרה ובלשון נקיה. לא להאריך במקום שניתן לקצר, ולא לדבר בלשון לא טובה, כאשר ניתן להעביר את אותו מסר בלשון נקיה. 
נסקור מספר אופנים ללשון נקיה (מתוך ויקיפדיה): 
1. הכללה – במקום לומר אדם שנוא נשתמש במילה "אותו פלוני''.
2. כינוי – במקום לומר אדם מת, נשתמש בביטוי ''הלך לעולמו'' (או נסיט לכיוון אחר, כמעשהו של רב, אשר נלמד בדף הבא).
3. שלילת ההיפך – במקום לומר טמא, נאמר ''לא טהור'' (כפי שלמדנו לעיל).
4. לשון סגי נהור – במקום לכנות אדם עיוור, נכנהו ''סגי נהור'' (פירושו הרבה אור).
5. שימוש בתכונה – במקום לומר בשר חזיר, נכנהו על פי צבעו ''בשר לבן''. 
6. זהירות בכבוד אדם – במקום לומר כי אדם שקרן, נכנהו ''משנה בדיבורו''.
7. שימוש באותיות – במקום לומר שקר, אומרים את האותיות שין, קוף, ריש. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]