אנו נהיה הראשונים
ממד הראשוניות בפסח (ובסוכות)
פסחים ה ע"ב / חיים אקשטיין
"תנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון - להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו - דכתיב - ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער. ולבנין בית המקדש - דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ולשמו של משיח - דכתיב ראשון לציון הנה הנם".
סמוך לתחילת מסכת פסחים, אגב דיון בזמן שבו מתחיל איסור החמץ, מציינת הגמרא שלוש מצוות שמתחילות ביום "הראשון": חג הפסח, חג הסוכות וארבעת המינים בסוכות. ההקשר הוא לימוד מהפסוק "ביום הראשון תשביתו שאור": רב נחמן בר יצחק טוען כי הראשון פירושו זה שקודם לשאר הימים, אפילו לזה שאנו קוראים לו ראשון. במקרה שלנו, ערב פסח הוא הראשון לפסח, כלומר הקודם לפסח עצמו. הבעיה היא שיש עוד מקומות שבהם נאמר "הראשון", והם שלוש המצוות האמורות. האם גם לולב צריך ליטול בערב סוכות, כי הוא הראשון לימי סוכות? לבסוף מביאה הגמרא מדרש, שלפיו יש משמעות אחרת לביטוי "הראשון" בשלוש מצוות אלו: בזכותן זוכים להכרית את זרעו של עשו (או בגרסה אחרת: עמלק), לבניין המקדש ולשמו של משיח.
מדוע דווקא בזכות מצוות אלו, זוכים לממש שלוש שאיפות אלו? ניכר שיש קשר בין פסח לסוכות ששניהם חגים, ובין שלושת המרכיבים בתהליך הגאולה, אבל מה הקשר בין אלו לאלו? התשובה לכאורה נאמרת במדרש – כי כולם נקראים "ראשון". אבל מה זה אומר עליהם?
כמה מפרשני האגדה מוצאים הקבלות וקשרים בין פסח וסוכות ובין הכרתת עשו, בניין המקדש ושמו של המשיח, אבל אינם בהכרח בונים זאת על המילה "הראשון". לעומתם המגיד מסלונים, "איי הים", כותב הסבר ארוך ומפורט על עניין הראשוניות. ההסבר שיובא להלן אינו זהה להסברו, אבל מפתח כיוון שעולה מדבריו.
אנחנו לא באמת ראשונים, אומר איי הים. היו פה שבעים אומות לפני שנולדנו. אפילו אם נתמקד בבית אברהם, עשו הוא שנולד ראשון ויעקב אחרון. יחסית לעמים שהיו פה לפנינו, אנחנו עם צעיר שאינו יכול לתבוע הנהגה והובלה. נוסיף על דבריו ונחדד: גם אם מאז מפת העולם השתנתה, והכנענים והפלשתים פינו את מקומם לאמריקאים ולאירופאים, זה לא משנה ברמת העיקרון: אמנם אנו ותיקים יותר משאר העמים (לפחות בגירסתם הנוכחית), אבל בטבענו אנחנו בני-זקונים. מי שהתרגל להיות הבן הקטן בבית – יישאר כזה גם לכשיגדל. עקרונית, נראה שעם ישראל איננו ראשון. הוא זה שתמיד מגיע בסוף, מסתפח לשאר העמים, מחקה אותם, מעתיק מהם. יומרני מצידו לדבר על משיח ובית מקדש שיעמדו בקדמת העולם ויובילו אותו, כל עוד הוא נמצא תמיד אחרי כולם.
אולם באמת, מבהיר איי הים, אנו הראשונים האמתיים. בדברים משמעותיים ובעלי תכלית, המחשבה על התכלית קודמת לביצוע, ולכן אף שהתכלית בדרך כלל מופיעה בסוף – היא זו שנהגתה לפני הכל. "סוף מעשה במחשבה תחילה". גם עם ישראל מופיע אחרון על במת ההיסטוריה מפני שהוא שייך לתכלית; הוא לא הופיע בפועל לפני שהגיע זמנו, בדיוק מאותה סיבה שפוטנציאלית, ברמת התכנון, הוא קדם לכל. אם נדמה שעם ישראל מדדה בסוף, באמת הוא זה שעלה במחשבה תחילה.
הידיעה שאנו ראשונים במהותנו איננה מספיקה. שאיפתנו היא להיות ראשונים גם במציאות, להוביל בפועל. בשביל זה אנו צריכים להשיג את הראשוניות.
ט"ו בניסן וט"ו בתשרי יכולים להיות תאריכים בלבד. אם אנו מציינים אותם רק מפני שהגיע זמנם לפי לוח השנה, נשארנו אחרונים. אולם אפשר לחוות את ט"ו בניסן בתור יום ראשון באמת. להפנות עורף לכל מה שהיה לפניו, לשים אותו מאחור. אפשר להגדיר את ט"ו בתשרי בתור דף חדש, חלק, בלי להיות כבולים למה שהיה לפני כן. מי שחי כך את פסח וסוכות הופך להיות ראשון.
להיות ראשון אין פירושו רק לפתוח דף חדש, אלא גם להיות שייך למגמה שקדמה לכל הדפים. כאמור, סוף המעשה עולה במחשבה תחילה. אולי כשהגמרא מעמידה את המדרש הזה מול הדעה ש"הראשון" פירושו הקודם לכל, כוונתה לומר שגם בשלוש מצוות אלו הראשון קודם לכל, אך לא מבחינת הדרישות ההלכתיות. הראשון באמת הוא זה שהיה קיים בשלב ההיגוי, לפני שנולדו כל ההסתעפויות והפרטים. מבחינה זו, היום "הראשון" מחבר אותנו למגמה, למטרה, לרעיון. אפשר להבין זאת בתור הסבר אחר למשמעות המילה "הראשון", אך ייתכן גם שאלו שני מרכיבים של אותו עיקרון: יכולת ההתחדשות והפריצה נובעת מהחיבור לשורש ולרעיון. אם אני יודע לשם מה נולדתי ולאן אני הולך, בכל מצב שאיקלע לתוכו – אוכל להיזכר בייעוד שלי ולנוע מחדש לכיוונו. דרך חוויית היום הראשון ופתיחת הדף החדש, אנו מתחברים למגמה היסודית של העולם, ומביאים לידי ביטוי את היותנו ראשונים.
בית המקדש ושמו של משיח הם ראשונים, הן מפני שתפקידם להוביל את העולם, ובעיקר מפני שהם היו לפני העולם. גם במדרשים אחרים (למשל במשך המסכת, נד ע"א), מופיעים בית המקדש ושמו של משיח בין הדברים שקדמו לעולם (שמו של משיח דווקא; המשיח עצמו נולד בתוך העולם, אבל הגדרתו ותפקידו קדמו לעולם). מי שאינו משתעבד למה שקיים אלא הולך אחרי היסוד והמגמה של כל הקיום – גובר על מי שתופס את עצמו בתור הראשון במציאות הארצית, ויכול להעמיד במקומו את המימוש של תכלית הבריאה.
