שפת גוף  / רפי זברגר

עירובין צד ע"א

הקדמה

עסקנו כבר מספר פעמים במסכת בעיקרון ההלכתי ''שבת – כיון שהותרה הותרה''. כלל זה קובע כי אם בכניסת השבת היו תנאים במקום להיתר, הרי שגם אם תוך כדי השבת נשתנו התנאים, ולכאורה היה מקום לאסור – אין אנו אוסרים אלא משאירים את השבת בהיתרה. היום נתמקד בעיקרון זה, ונלמד כי הוא נתון במחלוקת אמוראים. 
 

הנושא

אתמר: כותל שבין שתי חצירות שנפל, רב אמר - אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ושמואל אמר - זה מטלטל עד עיקר מחיצה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה.
במקום שיש שתי חצרות עם כותל מפריד ביניהם, כך שאין פתח פתוח בין החצרות, וכל חצר עירבה לעצמה – מותר לכל בני חצר לטלטל מבתיהם לחצרם ולהיפך. אם הכותל היה נופל לפני כניסת השבת, הרי שאם לא עירבו שתי החצרות זו עם זו, אין להם היתר לטלטל אפילו בתוך חצרם, ובוודאי אין להם היתר לטלטל מבתיהם לחצר.
אך אם הכותל נפל תוך כדי השבת, והפך את שתי החצרות לדין של חצר אחת – באנו למחלוקת רב ושמואל. רב אוסר לטלטל כי הוא אינו סובר את העיקרון של ''כיוון שהותרה הותרה'', ושמואל סובר עיקרון זה, ולכן מתיר לבני שתי החצרות לטלטל גם מן הבתים לחצרותיהם, עד המקום שהכותל היה בתחילת השבת.
כלים אשר שבתו בחצר, לדעת שמואל, הפוסק כרבי שמעון בתחילת הפרק, מותר לטלטל גם לחצר אחרת, שהרי רבי שמעון פוסק: "גגות, חצרות וקרקפות רשות אחת הן" (רש''י).
והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דרב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר, נפל גודא דביני ביני, אמר להו שמואל: שקולו גלימא, נגידו בה. אהדרינהו רב לאפיה. אמר להו שמואל: אי קפיד אבא, שקולו (הימניה)‏ וקטרו בה.
את דעתו של רב לא שמענו במפורש, אלא הסקנו מתוך סיפור מעשה. וכך היה המעשה: רב ושמואל ישבו בחצר אשר הייתה מופרדת בכותל מחצר סמוכה. תוך כדי השבת, נפל הכותל, ושמואל ביקש מהאנשים באותו מקום לשים בגד (טלית) במקום הכותל (שנפל). שמואל התיר לטלטל את הבגד, לאור פסיקתו ''כיוון שהותרה הותרה''. מכיוון שלפני נפילת הכותל, מותר היה לבני החצר לטלטל, גם לאחר נפילתו של הכותל נשאר ההיתר בעינו.
רב ''החזיר פניו'' משמואל והחברים, והראה בזאת כי דעתו אינה נוחה מהיתר זה. שמואל ראה את קפידתו של רב, וביקש מהחברים לקחת את חגורו של רב ולקשור בה את הבגד, כביכול להראות לרב כי פסקו אינו כשורה, ואמנם מותר לטלטל בגדים בשבת זו, כיוון שהותר בתחילת השבת בטלטול.
מתוך ''קפידתו'' של רב, אנו מסיקים כי לדעתו אין לפסוק את העיקרון ''כיוון שהותרה הותרה''.
ממשיכה הגמרא במספר שאלות להבנת סיפור המעשה של רב ושמואל בחצר.
ולשמואל למה לי הא? הא אמר: זה מטלטל עד עיקר מחיצה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה.
מדוע שמואל ביקש לשים בגד במקום המחיצה, והרי הוא פסק לעיל, כי מותר לטלטל בחצר עד המקום שהכותל עמד, ללא שום אמצעי נוסף?
שמואל - עביד לצניעותא בעלמא.
עונה הגמרא כי אמנם בקשתו אינה קשורה בדיני שבת, אלא בהלכות צניעות. הוא ביקש לעשות הפרדה בין החצרות, שלא יראו אלו, תשמישם של אלו.
ורב, אי סבירא ליה דאסיר - לימא ליה?
שואלת הגמרא עתה ביחס להתנהגותו של רב במעשה: מדוע רב הסתפק בהחזרת פניו לאחוריו, התנהגות המוכיחה חוסר שביעות רצון, ומדוע לא אמר במפורש כי אין לטלטל את הבגד?
אתריה דשמואל הוה.
רב לא רצה לפסוק במקום ששמואל כיהן בו כ''מרא דאתרא''.
אי הכי, מאי טעמא אהדרינהו לאפיה?
ממשיכה הגמרא להקשות: אם אמנם רב חייב לקבל את פסיקת המרא דאתרא, מדוע בכלל החזיר את פניו לאחוריו?
דלא נימרו כשמואל סבירא ליה (והדר ביה משמעתיה):
עונה הגמרא, כי אם לא היה מחזיר פניו, ניתן היה להבין כי הוא חוזר בו מדעתו, וסובר כמו שמואל. רב ביקש למנוע מחשבה זו, ולכן החזיר את פניו.  
 

מהו המסר

ניתן ללמוד מסיפור המעשה מספר מסרים מעניינים:
1. מחקרים מוכיחים כי השפעת שפת הגוף גדולה כמעט פי שניים מהשפעה של הבעה מילולית בהעברת מסרים בין אנשים ( שפת הגוף) . רב השתמש באמצעי בסיסי של שפת הגוף - החזרת פנים. אין כמו החזרת פנים של אדם לחברו, המוכיח כי הדברים אשר נאמרו או נעשו באותו רגע אינם לשביעות רצונו של המחזיר פנים. וכך אמנם הסיקה הגמרא בסיפור המעשה: רב לא הסכים עם מעשהו של שמואל והביע זאת בהחזרת פנים כלפי שמואל.
כדאי מאוד להכיר בעובדה זו וללמוד אותה היטב, כדי להעביר את מסרינו לבני שיחנו באופן טוב וברור יותר.
כמו גם, להבין את המסרים הבלתי מילוליים של בני שיחנו. יש לדעת כי זוהי מיומנות שאפשר ללמוד ולרכוש אותה. (למדנו מסר דומה גם במאמרנו על מסכת עבודה זרה, דפים ו-ז).
2. למדנו גם כמה יש לכבד את האורחים ואת הרב המקומי. וחס ושלום לא להעליב אותם, לא לפגוע בהם, או בכבודם. משום כך, רב נזהר מאוד שלא לפסוק במקומו של שמואל, בניגוד לדעתו של שמואל, אשר כאמור, היה מרא דאתרא באותו מקום.
3. ניתן ללמוד מסר נוסף כי אין להשאיר דברים מעורפלים ובלתי ברורים. אם רב לא היה מחזיר פניו, ניתן היה לחשוב כי חזר בו מדעתו הקודמת, והוא מסכים לשיטת שמואל הפוסקת ''שבת, כיוון שהותרה הותרה''. אמנם לא היינו יודעים זאת בבטחה, אך הספק היה מקנן בנו, מהי דעתו הנוכחית. לכן, רב לא היסס, והחזיר פניו כלפי שמואל, כדי להביע זאת כמעט מפורשות, כי דעתו נשארה בעינה, והוא אינו פוסק את הכלל ''כיוון שהותרה הותרה''.

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]