תקציר והערות לדף פה
עירובין פה ע"ב
אומרת המשנה בע"ב שאם שָׂמוּ את העירוב בבית שער או במרפסת אין זה עירוב, ומי שגר שם אינו אוסר על השכנים לטלטל. כי כניסה, ומרפסת פתוחה, אינם נחשבים למקום מגורים. אבל אם שָׂמוּ את העירוב בבית התבן או בית העצים או בית האוצרות, כלומר במחסנים, הרי זה עירוב, והדר שם אוסר. כלומר שחדר שאינו מיועד למגורי אדם אלא לאיכסון ממונו עדיין נחשב בית מגורים. ולהלכה מדובר שאותו אדם רגיל לאכול שם, כמבואר לעיל בדף עב ע"ב לדעת רבי יהודה, ולדעת רב.
דומה לזה ממש, שנינו גם במשנה שבמסכת סוטה: (דף מג ע"א) "וְדִבְּרוּ השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וגו' - אחד הבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות".
ומנין למדו זאת? מבואר בַּסִּפְרִי בפרשת שופטים: (פיסקא קצד) "בַּיִת אין לי אלא בית, מנין לרבות בונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות תלמוד לומר אשר בנה, יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת תלמוד לומר בית מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה".
שוב, מחסנים נחשבים גם הם לבית דירה, מה שאין כן בית שער ומרפסת. אמנם הדין לא היה מובן מאליו, נצרך היה הריבוי במילים שבפסוק "אשר בנה" כדי להשמיענו שלא רק בחדר מגורים גמור הפסוק מדבר, אלא שגם מחסן נחשב לבית דירה.
למרות שבשתי המשניות אין חולק ושני הדינים הובאו ברמב"ם להלכה, כלל זה אינו פשוט.
על הפסוק (דברים כב, ח) כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ, אומר הספרי בפרשת כי תצא: (פיסקא רכט, ח) "אין לי אלא בַּיִת, מנין לבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך, יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת תלמוד לומר בית, מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בית דירה".
דברי הספרי כאן תואמים לגמרי את האמור בשתי המשניות. למרות שהמחסנים אינם בַּיִת גמור של מגורים, מְרַבִּים אותם מהמילה בביתך שבפסוק, כלומר כל חדר שבשימושך. אך בית שער ומרפסת, לא.
אך את דברי הספרי האלו הרמב"ם לא הביא להלכה. הוא פסק כִּדרשה אחרת המצוייה בדברי חז"ל על אותו פסוק: "בביתך, יכול אף הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ובית שער אכסדרה ומרפסת ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות ת"ל בית, מה בית שהוא מייחד לדירה יצאו אלו שאינן בית דירה". למרות שגם דרשה זו מפרשת את הפסוק כמו הדרשה הקודמת, הדרשה והמסקנה כאן הפוכים, הסיפא שבפסוק הוא ההוה אמינא והרישא היא המסקנה. דרשה זו מצוייה אצלנו במדרש תנאים לספר דברים (כב, ח); ובמדרש הגדול; וההגהות מיימוניות (הלכות רוצח יא ,א) ומפרשים נוספים מביאים אותה בשם הספרי. לפי דרשה זו רק בית מגורים גמור חייב במעקה, ואילו מחסנים ובודאי בית שער ומרפסת, פטורים.
כפי שקיימת מחלוקת בעניין מעקה, כך יש מחלוקת גם בעניין מזוזה.
כך לשון הספרי בפרשת ואתחנן: (פיסקא לו) "ובשעריך, שומע אני שערי בתים והלולים והרפת ומתבן ובית הבקר ובית האוצרות ובית העצים ואוצרות יין ואוצרות תבואה ואוצרות שמן במשמע, תלמוד לומר ביתך, מה ביתך בית דירה אף שעריך בית דירה".
כאן נדרשת המילה ביתך להיפך – שמשמעותה דוקא רק בית מגורים גמור, ושרק הוא נקרא "בית דירה". אולי משום שזו מילת הדרשה היחידה בפסוק, ולא קדם בפסוק מיעוט אחר, והכלל הוא: "תפסת מועט תפסת" לכן המשמעות הראשונית צריכה להיות מצמצמת. ומסקנת הדין היא כמו הדרשה האחרונה במעקה. גם דרשה זו הביא הרמב"ם להלכה.
ובמסכת יומא דף יא (ע"ב) הביאה הגמרא שדרשה זו שנויה במחלוקת. ויש תנא שדרש מהפסוק לחייב במזוזה גם את המחסנים, וכמותו פסק הרי"ף.
לסיכום, לפי הרי"ף דין מחסן כדירה בכל הדינים. ולפי הרמב"ם דין מחסן כדירה רק בעירוב וּבַחוזרין מעורכי המלחמה, ואילו במעקה ובמזוזה נדרש מהפסוקים שאין דין מחסן כדירה.
