תמידים כסדרם
שמירת השגרה הרוחנית – גם בזמנים סוערים
עירובין סג ע"ב / חיים אקשטיין
"ופליגא דרבי אבא בר פפא, דאמר רבי אבא בר פפא: לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' וכתיב ויאמר (לו) [לא] כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו'. אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. על איזה מהן באת? אמר לו: עתה באתי. מיד: וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. ואמר רבי יוחנן: מלמד שהלך בעומקה של הלכה. וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן - אסורין בתשמיש המטה".
"לא עכשיו, אנחנו במלחמה!"
בשביל לשמוע את המשפט הזה לא צריך להיות בחזית באמצע לחימה. גם לא חייבים להיות ביחידה קרבית. משפטים כאלה, גם אם אינם נאמרים במפורש, מלווים את התודעה שלנו בהזדמנויות רבות. זו יכולה להיות מלחמה נגד מגפה, נגד תכנית מדינית, נגד בעיה בעיר או ביישוב, נגד כאב שיניים ונגד הזמן. פעמים רבות אנו מרגישים את סערת הקרב, את התחושה שאנו מצויים במאבק בוער, במצב קריטי – אישי, משפחתי או ציבורי.
האם עכשיו, כשכל צעד שלנו יכול לשנות את התמונה, כשכל רגע עלול להיות משמעותי, יש מקום לדבר על אורח החיים הקבוע שלנו? האם אפשר ללכת לתפילה כרגיל, ללמוד דף יומי, להכין ארוחת בוקר לילדים, או שיש עניינים דחופים שדוחים את כל הרוטינות השגרתיות הצידה?
בכמה מקומות בתלמוד מובאת דרשת חז"ל על יהושע, ערב המלחמה ביריחו. הייתה זו הפעם הראשונה שעם ישראל נערך למלחמה בארצו. בלי משה רבנו, בלי עמוד ענן ועמוד אש, מלחמה של ממש. מבין המקומות שבהם דרשה זו מופיעה, הניסוח שלה במסכת עירובין יוצא דופן.
נראה תחילה את האמרה הבסיסית, כפי שהיא מופיעה בכל המקומות בתלמוד.
יהושע מתכונן למלחמה על יריחו, ופתאום הוא רואה מולו מלאך, שר צבא ה'. שר הצבא מוכיח אותו על שני דברים – ביטול תורה וביטול קרבן התמיד. יהושע מתקן זאת, ולומד הלכה לעומקה.
בפסוקים לכאורה אין זכר לביטול תורה ולביטול התמיד. מתואר רק הרגע שבו יהושע רואה מולו מלאך עם חרב שלופה, ושואל אותו "הלנו אתה אם לצרינו". המלאך משיב: "לא, כי אני שר צבא ה', עתה באתי". המדרש, המקשר את תשובת המלאך ללימוד תורה ולקרבן התמיד, מפתיע לכאורה. אבל גם תשובת המלאך עצמה מפתיעה: ראשית. הביטוי "עתה באתי" אינו נשמע חיוני – שכן לכאורה אין זה משנה אם המלאך הגיע עכשיו או מוקדם יותר. שנית, מפתיעה עוד יותר הפתיחה לתשובה: "לא". השאלה לא הייתה שאלה של כן או לא, אלא של בחירה בין שתי אפשרויות: האם אתה איתנו או נגדנו? איך אפשר לענות על שאלה כזו במילה "לא"?
הגמרא, כנראה מהמילה "לא", מבינה שהמלאך בא לשלול משהו. בהכרח כלולה בדבריו תוכחה, וצריך למצוא אותה. את התוכחה מוצא המדרש במילים "עתה באתי", שמעוררות את יהושע לנקודה שכלל לא הופיעה בשאלה שלו. אצל שר צבא ה' יש בסיס שכנראה קודם למלחמה בין שני הצדדים, לעמידה של "אנו" מול "צרינו". עוד לפני שנכנסים למצב של קרב, יש תשתית קבועה של לימוד תורה ועבודת ה'.
מכל מקום, שר צבא ה' מוכיח את יהושע על שעזב את ההרגל הקבוע, את המעשה היום-יומי. גם אם מלחמה בפתח, את הלימוד של הערב צריך לקיים כרגיל. הצורך הציבורי הבהול אינו דוחה את השגרה הקבועה, אולי מפני שהיא הבסיס לעמידה בכל שאר המשימות.
בגמרא שלנו נוספת עוד ביקורת על ההתנהלות של יהושע: הוא ביטל פרייה ורבייה. על גבי המדרש, מוסיף רבי אבא בר פפא שאם העם נערך למלחמה, משמע שהארון לא היה במקומו – ואם כן אי אפשר היה לעסוק בלילה בפרייה ורבייה. הדרך שבה הגיע רבי אבא בר פפא למסקנתו נשמעת קצת עקיפה, אם כי לפי אחת הגרסאות בגמרא, הפסוק מתאים למסקנה: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם". אמנם בגמרא שלנו הגרסה היא פסוק אחר, שמופיע כמה פסוקים לאחר מכן ("וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק"), וכך מופיע גם במקומות האחרים בתלמוד שבהם מובא מדרש זה; אך במקרה שלנו, מתבקש להביא את הפסוק על לינתו של יהושע בתוך העם. אפשר לישון בבית, בתוך העם, בתוך החברה והמשפחה, ולעסוק במעשה הפשוט שבטווח הארוך יוסיף לבניין העם. בתחילה יהושע לא עשה זאת, ולכן לפי אבא בר פפא לא היה לו ילד. כפי שמציינים התוספות, זו מידה כנגד מידה, ואולי אפשר להוסיף שזו תוצאה טבעית: מי שאינו עוצר את המשימות הדחופות כדי לבנות את ביתו, ביתו באמת לא ייבנה.
לחשיבות של השגרה הרוחנית, רבי אבא בר פפא מוסיף את השגרה המשפחתית. גם כשהאדמה בוערת, הבית צריך להמשיך להתנהל באופן קבוע. לא מפני שקשה לנו לצאת מהשגרה, לא מפני שנוח לנו להישאר בהרגלים המוכרים, אלא מפני שהעשייה הקבועה שלנו – הן בין אדם למקום והן בין אדם לעמו ולמשפחתו – היא בסיס חיוני לכל הדברים החשובים שמחוץ לשגרה.
חשוב לסייג: שר צבא ה' לא אמר זאת בעיצומה של מלחמת יריחו. איננו יודעים אם תוך כדי הסתערות לתוך העיר, בני ישראל עצרו בשביל ללמוד את ההלכה היומית. סביר מאוד שבמלחמה עצמה, העם היה מרוכז בלחימה ללא הפסקה. אבל לפני שיתחיל הקרב, שר צבא ה' אומר: עתה באתי. אולי כוונתו לומר – אני נמצא כאן עכשיו, על זה אני מסתכל. מחר נהיה תחת אש, אבל זה לא הופך גם את היום לשדה קרב. אל תמהר להכריז על מצב חירום, ולבטל את כל לוח הזמנים הקבוע והחשוב. אל תתן לכל אתגר לעקור ממך את הלימוד היציב, את התפילה הקבועה ואת הזמן עם בת זוגך. כשתבוא העת – תילחם כמו שצריך, אבל היום תהיה עתה.
