חזרה מן הדברים ללא בושה / רפי זברגר

עירובין ס ע''א

הקדמה

למדנו במשנה כי עיר של רבים ונעשית של יחיד, נשאר עליה עדיין שם ''עיר של רבים'' ולכן יכולה לערב את כולה, רק אם משאיר שיור שאינו משתתף בעירוב.
היום נלמד קטע ייחודי הקשור לדין זה, המספר על אביי, חכם תלמודי שפסק פסיקה מסוימת, ולאחר מכן חזר בו מפסיקתו ופסק פסיקה אחרת, וכך ארבע פעמים (!) חזר בו ופסק פסיקה שונה.
 

הנושא

הנהו בני קקונאי דאתי לקמיה דרב יוסף, אמרו ליה: הב לן גברא דליערב לן מאתין.
בני העיר קקונאי, אשר הייתה ''עיר של רבים ונעשית יחיד'', באו לרב יוסף וביקשו ממנו למנות אדם בקי בדיני עירובין שיערב להם את עירם, תוך כדי שיור חלק מן העיר כנדרש בעיר כזאת. 
אמר ליה לאביי: זיל ערב להו, וחזי דלא מצווחה עלה בבי מדרשא.
רב יוסף מינה את אביי לערב את העיר קקונאי, אך הזהיר אותו לבל יטיל על בני העיר לבצע שינויים (על מנת לשייר חלק ממנה), אשר לבסוף יתגלו כמיותרים, ואז אנשי בית המדרש יכעסו עליו. 
אזל, חזא להנהו בתי דפתיחי לנהרא, אמר: הני - להוי שיור למתא.
הלך אביי וראה בתים הפתוחים לעבר הנהר ופסק כי בתים אלו יהוו את השיור הנדרש לעיר, ותושבי בתים אלו לא יערבו ביחד עם כל בני העיר. 
הדר אמר: אין מערבין את כולה תנן, [מכלל] דאי בעי לעירובי - מצי מערבי. אלא איעביד להו כווי - דאי בעו לעירובי דרך חלונות, מצו מערבי.
תוך כדי ציטוט ממשנתנו ביחס לדין עיר של רבים ונעשית של יחיד: אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה, הסיק אביי, כי החלק המשויר חייב להיות ''בעל אפשרות לערב''. לאור זאת חשב כי הבתים שרצה לשייר בפאתי העיר ''אינם ברי שיור'' כיוון שאין להם שום פתח הפונה לעיר. לכן פסק אביי כי יש להתקין חלונות בבתים אלו, כדי שהם יהיו ''מעורבים'' עם העיר, ויוכלו לערב איתם (אם ירצו), ועל ידי כך ניתן גם לשיירם מחוץ לעירוב. 
הדר אמר: לא בעי. דהא רבה בר אבוה מערב לה לכולה מחוזא, ערסייתא – ערסייתא, משום פירא דבי תורי, דכל חד וחד הוי שיור לחבריה. ואף על גב דאי בעו לערובי בהדי הדדי - לא מצו מערבי.
לאחר מכן, חזר בו מהפסק הקודם, וסבר כי ניתן לשייר את הבתים הסמוכים לנהר, אף ללא התקנת חלונות בינם לבין בתי העיר. אביי למד זאת מרבה אשר עירב את העיר מחוזא, בכך שעשה עירוב לכל שכונה בנפרד. רבה נהג כך עקב קיום "שוחות" שהפרידו בין השכונות (הכילו מאכל לבהמות). אביי הסיק מעירוב זה של רבה, כי ניתן לערב בין שכונות בעיר, למרות שאין חיבור ביניהם. 
הדר אמר: לא דמי, התם - אי בעי, לערובי דרך גגות, והני לא מערבי - הילכך נעבדן כווי.
אביי חזר לדעתו הקודמת הסוברת כי בכל אופן יש להתקין חלונות בבתים ליד הנהר, אשר אותם רצה לשייר בעירוב העיר. זאת כיוון שחשב עתה כי אין עירוב העיר מחוזא דומה לעירוב העיר קקונאי. במחוזא יש חיבור בין גגות שכונה אחת לגגות שכונה אחרת, כך שיש "אפשרות חיבור", ולכן רבה לא התקין חלונות. אך בקקונאי אין חיבור בין הבתים ליד הנהר, לשאר בתי העיר, ולכן חובה להתקין חלונות. 
הדר אמר: בכווי נמי לא בעי, דההוא בי תיבנא, דהווא ליה למר בר פופידתא מפומבדיתא, ושויה שיור לפומבדיתא.
שוב חזר לדעתו המקורית, כי אין צורך להתקין חלונות בבתים ליד הנהר, והפעם למד זאת מהעיר פומבדיתא. שם היה ''בית תבן'' שלא גרו שם אנשים, ולמרות זאת, בית זה היווה את השיור של העיר (גם פומבדיתא הייתה עיר של רבים, שיש לשייר בעירובה). מסקנה סופית: אין צורך בחלונות כדי להחשיב בתים שליד הנהר כשיור העיר קקונאי. 
אמר: היינו דאמר לי מר, חזי דלא מצווחת עלה בבי מדרשא:
סיכם זאת אביי, וחזר על ''אזהרתו'' של רב יוסף רבו, אשר ביקש ממנו להיזהר מאוד, שלא יטיל ''מטלות מיותרות'' על בני העיר קקונאי, ואמנם בסופו של דבר, החליט אביי כי אין צורך לפתוח חלונות, כדי להגדיר בתים אלו שליד הנהר כשיור העיר.  
 

מהו המסר

המאירי מסביר כי ''חזרות'' אלו של אביי היו רק "פלפול עצמי" שלו, ובסופו של דבר פסק לבני העיר את הגרסה האחרונה, ולא פסק לרבים וחזר בו מפסיקתו כל פעם מחדש. אך פשט הגמרא מלמד כי אביי כל פעם חזר בו מהוראה קודמת, לאור לימוד חדש.
ואם אמנם כך, זה תופעה מדהימה. אביי, מגדולי החכמים בבבל באותה תקופה, לא הרגיש בושה ואי נוחות לחזור בו מדבריו, כל אימת שמצא ראיה סותרת לפסק קודם שלו. אפילו שהדבר כביכול ''מגמד'' אותו והופך אותו להיות ''לא רציני'', אין הוא מתבייש וכל פעם מסיק את המסקנה המתבקשת מהנתונים וההלכות שהכיר באותו רגע.
נלמד מכך מסר גדול: ללכת לאור האמת ולא להתבייש לומר טעינו ועתה אנו חוזרים בנו מדעתנו הקודמת. ואפילו אם צריך לשנות דעה מספר פעמים, לא להתבייש מהתגובות של האנשים, או לחשוב ''מה יאמרו, ומה יחשבו עלי'' אלא לומר בפה מלא את האמת לאמיתה.
במקביל לדברים לעיל יש להעיר, כי רב הפוסק הלכה ליחיד או לרבים, חייב להכיר את כל הסוגיא בטרם יענה תשובתו. יכול להתייעץ ולשאול ולחקור, אך אין ספק שעדיף לשקול את כל השיקולים ורק אחר כך לפסוק.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]