4 מחיצות: סימן או סיבה?

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

עירובין יב ע"א

ב"הלכה ברורה" מובאת מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בקשר להגדרת רשות היחיד. על פי הסברו של המגיד משנה, לדעת הרמב"ם רק מקום המוקף בארבע מחיצות נחשב רשות היחיד מן התורה, אולם מקום המוקף בשלוש מחיצות אינו רשות היחיד, ולעומת זאת לדעת הראב"ד גם מקום המוקף שלוש מחיצות דינו כרשות היחיד מן התורה. מקור דעתו של הרמב"ם הוא סוגיית הגמרא, אשר על פי גרסתו אומרת שדווקא אם יש שלוש מחיצות ובנוסף לכך בצד הרביעי יש לחי, שגם הוא נחשב כמחיצה, אזי המבוי הוא רשות היחיד, אולם אם יש שלוש מחיצות וקורה, שאינה נחשבת כמחיצה, כי אינה אלא סימן היכר, אזי דינו של המבוי הוא ככרמלית.

אפשר לבאר ששניהם מסכימים שהגדרת רשות היחיד היא: מקום המופרד מהשטח מסביבו בארבע מחיצות, אלא שהמחלוקת היא האם ארבע המחיצות הן רק סימן שזהו רשות היחיד, כלומר אין זה עניין מהותי אלא צריך שרשות היחיד תיראה מופרדת לגמרי ממה שמסביבה, או שארבע המחיצות הן הסיבה להגדרת המקום כרשות היחיד, מכיוון שהן יוצרות הפרדה מוחלטת בינה לבין מה שמסביבה. סברתו של הראב"ד היא הסברה הראשונה, לכן חל כאן הכלל: "רובו ככולו", מכיוון שיש בסך הכל ארבעה צדדים, ברגע שרובם, כלומר שלושה מהם, מופרדים במחיצה – הרי זה כאילו כל השטח מופרד ולכן דינו כרשות היחיד. לעומת זאת הרמב"ם סבור שבעניין מהותי כזה לא חל הכלל "רובו ככולו", מכיוון שמהותה של רשות היחיד תלויה בהפרדה המוחלטת שלה מכל מה שמסביבה, וכל עוד אין ארבע מחיצות לא חלה כלל ההגדרה של רשות היחיד על המקום.