סימן כלפי פנים או כלפי חוץ?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
עירובין ח ע"א
הקורה הנמצאת בפתח המבוי, היא סימן ההיכר בין המבוי שהוא רשות היחיד לבין השטח שמבחוץ שהוא רשות הרבים, או כרמלית.
בגמרא יש מחלוקת האם ההיתר לטלטל במבוי תקף גם לגבי השטח שמצוי ממש מתחת לקורה או שההיתר הינו רק מהקו הפנימי של הקורה כלפי פנים. אחד ההסברים למחלוקת הוא שלפי הדעה שאסור לטלטל מתחת הקורה, הקורה מהווה סימן היכר למי שנמצא בתוך המבוי, לכן הקו הפנימי שלה הוא ה"גבול" שמבחוץ לו כבר אסור לטלטל, ואילו לפי הדעה שמותר לטלטל מתחת הקורה, הקורה מהווה סימן היכר למי שנמצא מחוץ למבוי, ולכן הקו החיצוני שלה הוא ה"גבול".
כאשר קהילה מסוימת עושה סימן היכר לעצמה שמבדיל בינה לבין הכלל, יש לסימן זה שתי מטרות: כלפי פנים וכלפי חוץ. מטרה אחת היא שכל מי ששייך לקהילה ירגיש תחושת "גאוות יחידה" ולצורך כך יש סימן המופנה כלפי פנים. בנוסף לכך יש צורך שגם אנשים מבחוץ ישימו לב לייחודיותה של הקהילה, ולשם השגת מטרה זו יש צורך בסימן המופנה כלפי חוץ.
להלכה פוסק השולחן ערוך שמותר להשתמש תחת הקורה, כלומר שהסימן מופנה בעיקר כלפי חוץ, וזהו דווקא כאשר השטח שבחוץ הינו רשות הרבים, אז הקורה מהווה גבול ברור בין מה שבתוך המבוי לבין מה שמחוץ לו. כשם שהדבר נוהג בקהילה מסוימת בתוך עם ישראל, כך צריך לנהוג עם ישראל בכללו כלפי האומות: להציב סימן היכר ברור המורה על כך שעם זה שונה מעמים אחרים.
