גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רכ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף קמד ע"ב
בענין שמן למנחות שדינו כדין משקה - והלא משקה הבא לאוכל אוכל הוא
אמר רב יהודה אמר שמואל, סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה, אלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא (קמד, ב). פירש"י: "לתוך הקדרה - של תבשיל לתקנו, דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה, אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוי כמפריד אוכל מאוכל. אבל לא לתוך הקערה - דזמנין דלמשקה קאי, ואע"ג דבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מילתא, ואיכא איסור".
והנה, בדעת רש"י מבואר בפוסקים, שדין זה של 'סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה' אמור גם כשלא נמצא שום תבשיל בתוך הקדירה בשעת הסחיטה, ודי בכוונת האדם לערב אח"כ את המיץ בתבשיל - כדי להגדיר את המיץ כ'אוכל', ולא יהיה בזה משום איסור סוחט, ואילו בקערה ריקנית אסור לסחוט גם אם מתכוין להשתמש במיץ לצורך אוכל, כי בקערה שמיועדת לשתיה אין הדבר ניכר שהוא סוחט לצורך אוכל, ויש בכך משום מראית העין (עי' תוס' רי"ד כאן; שו"ת רדב"ז סי' תרפו; אגלי טל, דש סקי"ח), וכן מבואר בשו"ע הרב (סי' שכ ס"ו) שכותב בזה"ל: "מותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקדרה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, שכל משקה הבאה לאוכל כאוכל הוא חשוב, ואין עליו שם משקה כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, אבל אם אין בה אוכל אסור לסחוט לתוכה, אע"פ שעתיד לערב בה אוכל, ובשביל כך הוא סוחט לתוכה יין זה כדי לתקן ולמתק את האוכל שיתן בה אח"כ שיאכלנו עם יין זה, והרי זה משקה הבא לאוכל וכאוכל הוא חשוב, מ"מ כיון שבשעת סחיטת היין אין בה אוכל עדיין ואין הדבר ניכר כלל שהוא בא לתקן אוכל אסור מדברי סופרים".
אמנם, הרבה ראשונים (עי' תורי"ד; רשב"א וריטב"א בסוגיין) סוברים שבמחשבה לבד לצורך אוכל אין המשקה מתהפך לאוכל, ויש בזה איסור דאורייתא של סחיטה, כי עדיין יש על המיץ דין משקה, ודברי שמואל נאמרו רק כשסוחט את המשקה לתוך האוכל ממש, וכן נקטו הרבה פוסקים להלכה (עי' משנ"ב סי' שכ סקי"ט).
הגאון בעל ה'חלקת יואב' זצ"ל הקשה בספרו 'קבא דקשייתא' (קושיא נח) לפי שיטת רש"י במה ששנינו (עדיות פ"ח מ"ד): "העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרדה על איל קמצא דכן, ועל משקה בית מטבחיא דכיין", ולגבי משקה בית מטבחיא מצינו בגמרא (פסחים יז, א): "רב תני משקי בית מטבחיא, ולוי תנא משקי בי מדבחיא" - 'משקי בית מטבחיא' היינו דם הקרבנות והמים המשמשים להדחתן, ו'משקי בי מדבחיא' פירש"י (ד"ה משקי): "כלומר, כל אלו של קודש נקראים על שם מזבח, כגון דם לזריקה ומים ויין לנסך ושמן למנחות", ומשקים הללו טהורים הם, כי טומאת משקים דרבנן היא (עי"ש טז, א), ובמשקים הללו לא גזרו, ועל כך נתקשה החלקת יואב במה שכלל רש"י בכלל 'משקי בי מדבחיא' גם שמן למנחות, הלא שמן זה סחטו אותו לצורך המנחות, כדמשמע במשנה (מנחות פו, א): "הראשון (כלומר, הטיפה הראשונה) למנורה והשאר למנחות", ואם כן הוי להו משקה הבא לאוכל ואוכל הוא, ומדוע אינו נטמא, והתינח לדעת שאר הראשונים - שאם לא סחטו השמן ישיר על האוכל נחשב עדיין משקה לא קשה מידי, אכן, לדברי רש"י שדבר זה תלוי בכוונה בלבד, מדוע שמן המיועד למנחות טהור, ונשאר בצ"ע.
והנה, יש אחרונים שרצו לדחות קושיא זו, באמרם שכלל זה שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא נאמר רק כלפי מלאכת דש בשבת, ולא לגבי שאר דיני תורה, וכגון טומאה, כי בזה נחשב משקה גם במשקה הבא לאוכל. אמנם, לכאורה הדברים תמוהים, כי בהמשך סוגייתנו נתקשו כלפי היסוד ד'משקה הבא לאוכל אוכל הוא', שאם כלל זה נכון - יהא הדין בסוחט חלב לתוך הקדירה שיצטרך לנגוע במשקה בכדי שיוכשר לקבל טומאה, כדין שאר אוכלים שאינם נטמאים כי אם כשהוכשרו על ידי נגיעה במשקים לקבל טומאה, ומפורש מזה, שהכלל ד'משקה הבא לאוכל אוכל' - הוא גם בשאר דיני משקים ואוכלים שבתורה.
ויש שרצו ליישב, דלגבי שמן למנחות גזירת הכתוב היא שתהא בו דין משקה, והגם שכלפי שאר דיני תורה אין עליו דין משקה, כי 'משקה הבא לאוכל אוכל הוא', מדהוצרכה התורה שיהיה במנחות שמן דייקא, על כרחך יש עליו שם משקה, כי אם היה עליו דין אוכל לא היה נקרא 'שמן', וגם במנחות היה בו דין של יציקה, ויציקה לא שייכא כי אם בדבר שיש בו דין משקה, ועל כן שפיר שייך בשמן למנחות הדין של 'משקי דבי מדבחיא דכן', כי היה עליו דין משקה ולא דין אוכל (ראה 'קבא דקושייתא', הו' מכון להנצחת חכמי פולין, ח"ב עמ' רנה).
ונביא יסוד זה ביתרון ביאור, כי כל הדין שמשקה הבא לאוכל דינו כאוכל, הוא משום שסוחטים את המשקה לשם תקון אוכל, ונתבטל בתוך האוכל, ונעשה כחלק מן האוכל, וזה שייך רק בדברים של חולין, אבל בשמן למנחות, שאמרה תורה ליקח שמן למנחות, כדכתיב (ויקרא ב, א) "ונפש כי תקריב קרבן מנחה וכו' ויצק עליה שמן", הרי התורה קראה אותו בשם שמן, וכיון ששמן למנחות, התורה קראתו שמן, לאו כל כמיניה במחשבתו על ידי נתינה בתוך האוכל להשוותו לאוכל (עי"ש עמ' רנז).
אולם רבים העירו (עי' קשות מיושב; קב ונקי בקושיא זו), כי בעיקר דברי החלקת יואב צ"ע, דמנליה הא דסחיטת השמן למנחות היתה בכוונה מכוונת למנחות, דיתכן שסחטו השמן גם בהיות הזיתים חולין ולאחר מכן הקדישו את השמן, ומה ששנינו במשנה: "הראשון למנורה והשאר למנחות", אין הכוונה כלל שסחיטת טיפה הראשונה צריכה להיות למנורה, ושאר הטיפות לשם מנחות, אלא עיקר הכוונה הוא, איזו טיפה ראויה למנורה ואיזו למנחות, ובכן שפיר יתכן שלא היתה הסחיטה לשם מנחות כלל, וכשהקדישו השמן היה על השמן דין משקה, ולא היה נחשב אז עדיין משקה הבא לאוכל, ושפיר שייך בו הדין 'משקי דבי מדבחיא דכן' (לתירוצים נוספים עעו"ש בקבא דקושייתא מהדו' הנ"ל).
