טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה – סלק

"אלא, היינו טעמא כדרב חסדא; דאמר רב חסדא: תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה. והא לאו בני סחיטה נינהו! אלא מאי אית לך למימר כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, הכא נמי, כיון דאחשבינהו הוה להו משקה" (שבת, קמד ע"ב).

פירוש: אלא יש לומר שהיינו טעמא [זהו הטעם] של דברי רב נחמן כשיטת רב חסדא. שאמר רב חסדא: תרדין שסחטן ונתנן את מי התרדים במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה, שכל מין נוזל שמכניסים במקוה שאין בו שיעורו השלם, אם הוא משנה את צבע המים הרי הוא פוסל את המקוה. והא לאו [והרי לא] בני סחיטה נינהו [הם] התרדים, ומשקים היוצאים מהם אין דינם להיחשב כלל כמשקים? אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] כיון דאחשבינהו, הוה להו [שהחשיבם, הרי הם נעשים] משקה, ואם כן הכא נמי [כאן ברימונים גם כן] כיון דאחשבינהו, הוה להו [שהחשיבם, הרי הם נעשים] משקה, ולכן מיץ הרמונים אסור, כיון שסוחטים אותו ומחשיבים אותו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: סלק מצוי   שם באנגלית: Chard, Garden Beet   שם מדעי: Beta vulgaris

שם נרדף במקורות: סילקא, סילקי, תרדין   שמות בשפות אחרות: ערבית – סלק, צוטלה


נושא מרכזי: מהו תרד בלשון חז"ל? 

לריכוז המאמרים שנכתבו על הסלק לחץ כאן.

תרדין = סילקי

התרדין זהים לירק סילקי המוזכר בכמה מקומות בגמרא ובדרך כלל כמאכל בעל תועלת רפואית. לדעת י. פליקס הכוונה לסלק העלים, סילקא או "מנגולד" בלשון ימינו. רש"י בברכות (לט ע"א) מתרגם את השם סילקי: "מיא דסילקא - תבשיל של תרדין". מקור דבריו הוא בגמרא בעירובין (כח ע"ב): "אמר רב המנונא: מערבין בתרדין חיין, איני והאמר רב חסדא סילקא חייא קטיל גברא חייא? ההוא בבשיל ולא בשיל. איכא דאמרי אמר רב המנונא: אין מערבין בתרדין חיין, דאמר רב חסדא: סילקא חייא קטיל גברא חייא. והא קא חזינן דקא אכלי ולא מייתי? התם בבשיל ולא בשיל. אמר רב חסדא: תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעיים. אמר אביי: והוא דיתיב אבי תפי, ועביד תוך תוך"(1). לומדים אנו, אם כן, שסלק ותרדין הינם היינו הך. בניגוד לרוב מיני הצמחים המוזכרים במסכת כלאים שזיהויים נתון למחלוקות רבות הרי שמתוך מחקרו של ח. צ. אלבוים עולה שקיימת הסכמה כמעט מוחלטת לזהות את התרדין והסלק כשמות נרדפים המתייחסים למין שנקרא גם בימינו סלק. השם תרדין מופיע בעיקר במשנה ואילו הסלק כלל לא מופיע. בתלמודים מובאים הסלק והתרדין כשמות נרדפים. הצמח הנקרא בפינו תרד (Spinacia oleracea) איננו התרד בספרות חז"ל והגיע לאזורנו רק עם כיבושי האיסלם. מוצא התרד הוא כנראה בפרס העתיקה (אירן של ימינו ומדינות שכנות). סוחרים ערבים העבירו את התרד להודו ומשם הועבר הצמח לסין שם היה מוכר בשם "ירק פרסי". בשנת 827 לספירה הגיע התרד לסיציליה והעדויות הכתובות הראשונות לנוכחותו באיזורנו הן מהמאה ה – 10 לספירה. 
 

תרדין

לאור כך שהגמרא מזהה את הסילקא כתרדין הרי שהמפתח לזיהוי סילקא נמצא בשם תרדין משום שהוא זכה לפירושים רבים יותר באזכוריו במשנה. בכלאים (פ"א מ"ג) אנו לומדים: "הלפת והנפוץ, והכרוב התרו בתור, התרדים והלעונים, אינם כלאים זה בזה וכו'". ממשנה זו אנו יכולים להסיק שהתרדים קרובים לצמח לעונים אך לאור כך שאין זיהוי חד משמעי ללעונים לא ניתן להשתמש במאפיין זה לזהות את התרדים. רבי נתן אב הישיבה (פ"א) מזהה לעונים עם שורשי הסלק ואם כן סביר שלדעתו תרד הוא סלק עלים.

בתרומות (פ"י מי"א): "רבי יוסי אומר: כל הנשלקים עם התרדים אסורים מפני שהם נותנין את הטעם". ייתכן ויש במשנה זו כדי לשלול את האפשרות שהתרדין הם הירק הנקרא בשם זה בעברית (Spinach) משום שטעם עליו תפל וקשה להניח שהוא נותן טעם יותר מאשר ירקות אחרים. ראיה נוספת כנגד זיהוי התרדים עם ה – Spinach ניתן למצוא ברמב"ם בפיהמ"ש (עוקצין, פ"א מ"ד). אומרת המשנה: "אלו לא מיטמאין ולא מטמאין ולא מצטרפין שרשי קולסי הכרוב וחלפות תרדים והלפת וכו'". מפרש הרמב"ם: "וחלפות תרדין גזעיהן הנשארין באדמה ומחליפין פעם שניה, ולפיכך נקראו חלפות מן חליפות". מפירושו משתמע שהתרדים הם צמח דו-שנתי או רב-שנתי שעליו מתחדשים מהשורש לאחר שנקצצו. תאור זה איננו מתאים לתרד החד שנתי אלא לסלק. ז. עמר מסיק מהערה זו שכנראה בתקופתם נהגו להשתמש גם בשרשי הסלק ולא רק בעלים. פירוש המונח "חלפות" אמנם לא מוסכם, והריבמ"ץ ואחרים מפרשים שהכוונה לעלים, אך אין בכך כדי להעיד שזיהוי התרדין היה נתון למחלוקת.

איזכור נוסף הקשור לצבע התרדין הוא בסוגייתנו ואולי יש בו רמז לזהותם: "תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה". המשנה מייחסת "שינוי מראה" לנוזלים בעלי צבע בולט כמו יין אדום או מוחל כפי שאנו מוצאים במסכת מקוואות (פ"ז מ"ד): "נפל לתוכו יין או מוחל ושנו מקצת מראיו אם אין בו מראה מים ארבעים סאה הרי זה לא יטבול בו". היין הוא כמובן יין אדום משום שלגבי יין לבן וחלב נאמר בתוספתא (מקוואות, צוקרמאנדל, פ"ז הל' ד'): "כלי שמלא יין והטבילו אם בטל מראיו טהור ואם לאו טמא. מלא יין לבן וחלב אם רבו עליו טהור ואם לאו טמא וכו'". באופן דומה גם למוחל צבע בולט וכמו שפירש הרמב"ם במשנה (שם, מ"ג): "כבר בארנו כמה פעמים כי מוחל הם המים השחורים המתמצין מן הזיתים". לאור העובדה שנוזל שנסחט מתרדין מסוגל לגרום ל"שינוי מראה" מסתבר שמדובר בשורש סלק או עליו שצבעם אדום ולא בעלי תרד, כפי שהוא נקרא היום, שמיצוי שלו חסר צבע או מעט ירקרק.

ראיה נוספת לזיהוי התרדין עולה מדברי הגמרא בעירובין (נג ע"ב): "בני יהודה דייקי לישנא מאי היא? דההוא בר יהודה דאמר להו: טלית יש לי למכור. אמרו ליה: מאי גוון טליתך? אמר להו: כתרדין עלי אדמה"(2). מדו-שיח זה משתמע שהמופע אליו התייחס אותו "בן יהודה" היה סלק שהן האשרוש שלו (או שורשיו) והן עליו היו מוכרים היטב משום ששניהם נאכלו ולכן היה צורך להדגיש שכוונתו לחלק העל-קרקעי כלומר לעלים. בניגוד לעלים הירוקים הרי שהאשרוש בצבע אדום. תיאור זה כנראה אינו הולם את התרד משום שהוא חסר חלק תת-קרקעי נאכל. מפרש שם רש"י: "כתרדין על אדמה - ירקרקת היתה, כצבע ירק הארץ". המהרש"א בחידושי אגדות מפרט יותר: "כתרדין עלי אדמה כו' דלא אמר לו ירוקה משום דלא דייק לישנא אי ירוקה ככרתי אי כחלמון ביצה לכך דייק לישנא ירוקה כתרדין ובהיפך בני גליל דלא דייקי לישנא". לדעת המהרש"א לא ניתן היה להסתפק באיזכור שם הצבע ירוק בלבד משום שצבע זה מציין בלשון חז"ל גוונים רבים. הירוק מתקבל מעירוב של צהוב וכחול ויחסי כמויות הצבע קובעים את הגוון העשוי לנוע מצהוב ועד קרוב לכחול. בנושא זה הרחבתי במאמר "בין תכלת ללבן".

סקירה של הפירושים שניתנו לתרדים על ידי מפרשי ימי הביניים מגלה זהות כמעט מלאה ביניהם. קבוצת המפרשים דוברי ערבית תירגמה תרדין ל"אלסלק" ואילו המפרשים בארצות אירופה תירגמו לשם הלטיני של הסלק. הרס"ג, רבי נתן אב הישיבה, הרמב"ם שייכים לקבוצה הראשונה. רבי נתן אב הישיבה (פ"א) כתב: "התרדים והלעונים מיני סלק". רמב"ם (כלאים, פ"א מ"ג): "ותרד, אסלק". הערוך (ערך "הרת") פירש: "תרדין בליטי". Bleta בלטינית או Bieta באיטלקית הם המין Beta vulgaris שהוא הסלק. הריבמ"ץ (כלאים, פ"א מ"ג): "תרדין. בלעז בליטי". רע"ב (שם) נקט בשני הפירושים: "תרדין - בערבי סילק"א ובלע"ז בליט"י".

בצד הקביעה שהתרדין הם הסלק עדיין פתוחה השאלה מהו הסלק שגידלו אבותינו משום שהסלק כולל כיווני טיפוח רבים ואנו מוצאים זנים בעלי מראה ושימושים שונים. כאמור, י. פליקס סבר שהתרד בעת העתיקה היה בעל שורש דק ועיקר המאכל היה העלים אותם אגדו באגודות ("חולפות התרדים"). בין הזנים הבולטים אנו מוצאים את סלק הסוכר המשמש היום להפקת כ – 40% מתצרוכת הסוכר העולמית, סלק לבהמות, סלק עלים וסלק הגינה בעל האשרוש האדום שגם בו ניתן למצוא מופעים שונים. מועד הביות לא ברור ומשערים שהיה כמה מאות לפני הספירה. אי אפשר לשלול את האפשרות שהם גידלו את מין הבר או מין דומה לו משום שעד היום מקובל השימוש בו כצמח מאכל ורפואה בעדות ישראל וערביי ארץ ישראל.

סלק מצוי          צילם: דרור מלמד - צמח השדה		סלק מצוי - תפרחת         צילם: דרור מלמד - צמח השדה

הרחבה

מוצא הסלק הוא כנראה באיזורי הים התיכון ומערב אסיה. משערים שמוצא הזנים התרבותיים השונים הוא בסלק המצוי הגדל בר בארץ. סלק מצוי הוא צמח חד-שנתי או רב-שנתי ממשפחת הסלקיים, גובהו 20-100 ס"מ והוא נפוץ בכל אזורי הארץ. הצמח קשור לסביבת האדם ונחשב כעשב רע. הוא מצוי בגינות ובשדות, בצדי דרכים ובאשפתות, בייחוד במקומות לחים או מעט מלוחים. הצמח מעדיף קרקעות חרסיתיות מלוחות. בתחילת צמיחתו הוא מפתח שושנת-עלים בגוון ירוק כהה או אדמדם. מתוך שושנת העלים עולים הענפים המסתעפים באופן אנכי בעלי עלים קטנים בהשוואה לעלי השושנת. לסלק המצוי שורש שיפודי שאינו מתעבה ואינו צובר חומר אורגניים בכמות כלכלית.

בספרות הבוטנית מקובלת הדעה שמוצא הסלק האדום הוא מהכלאה בין הסלק המצוי (Beta vulgaris) וסלק החוף (Beta maritima) הגדל בר בארצות לחופי הים התיכון. מניחים שהסלק האדום התפתח בסיציליה וממנו הופץ על ידי הספנים הפיניקים לארצות הים התיכון. לארץ ישראל, בבל וסוריה הגיע הסלק כ – 800 שנים לפני הספירה. הרודוטוס מספר שמלכי מצרים האכילו את בוני הפירמידות בסלק. לאירופה המרכזית הגיע הסלק רק במאה ה – 16.
 

שמות הסלק

על מנת לברר מהו השורש האטימולוגי של שמות הסלק עלינו לבדוק כיצד נקרא הסלק בשפות אחרות באגן הים התיכון ובמזרח הקרוב. ברומית הוא נקרא Beta וביוונית עתיקה Seutlion. יש הסוברים ש – Seutlion הפך ל – Seutlon ולאחר מכן Seuklon ולסיקלא – סילקא. אחרים טוענים שהשם היווני העתיק הוא Sikelikon שהוא ירק סיצילי ומכאן בהיפוך אותיות סילקא וסלק. נגזרות נוספות הן Swekla ברוסית, Sfecla ברומנית ועוד. מה – Beta הרומי הסתעפו השמות האירופאיים Beet באנגלית, Beit בהולנדית ועוד. ביוונית המודרנית נקרא הסלק Kokinoguli שפירושו לפת אדומה ובטריפולי בצפון אפריקה ליפת אחמר (לפת אדומה).
 

סלק = תוא

בנביא ישעיהו (נא כ') אנו קוראים: "בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר הַמְלֵאִים חֲמַת ה' גַּעֲרַת אֱלֹהָיִךְ". על פי התלמוד (בבא קמא, קיז ע"א) ובעקבותיו כל המפרשים המסורתיים "תוא מכמר" הוא תאו שנפל במכמורת: "קרי רב עילויה: בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר, מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו". מפרש שם רש"י: "תוא - חיה והוא שור הבר כדמתרגם (דברים יד) תוא וזמר תורבלא תור שור בלא יער". בפירושו לתורה כתב: "כתוא מכמר - הפקר כתוא זה שנפל למכמר, תוא כמו ותאו וזמר".

א. שמואלי הציג גישה המזהה את השם תוא עם הסלק. לדעתו לאור העובדה שירק זה היה מוכר במצרים ניתן לצפות שהוא יוזכר גם במקרא. בתרגום השבעים אנו מוצאים "תוא" Seutlon כלומר סלק. בנוסח האנגלי שלו נכתב "parboiled beet" כלומר סלק שלוק. "מכמר" הוא חצי מבושל (כמור – חרוך מחום). הירונומוס מעיר בוולגטה: "השבעים שיערו שהכתיב הוא "תורת" (תרד?) שפירושו סלק בארמית". הפשיטתא מתרגם את המילים "כתוא מכמר": "איך סילקא דחמיר" (כסלק שנחרך). מוצאים אנו שבשלושת התרגומים העתיקים של התנ"ך (היווני, הרומי והסורי) מתורגם "תוא" לסלק.

(1) פירוש: אָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין מְעָרְבִין בִּתְרָדִין חַיִּין, שכן אֲמַר רַב חִסְדָּא: סִילְקָא חַיָּיא קָטֵיל גַּבְרָא חַיָּיא [תרד חי הרג אדם חי]. ושואלים: וְהָא קָא חָזֵינַן דְּקָא אָכְלִי וְלָא מָיְיתִי [והרי רואים אנו אנשים האוכלים ואינם מתים]? עונים: הָתָם [שם] מדובר בִּבְשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל [במבושל ואינו מבושל] שהוא מסוכן. אֲמַר רַב חִסְדָּא: תַּבְשִיל שֶׁל תְּרָדִין יָפֶה לַלֵּב וְטוֹב לָעֵינַיִים, וְכָל שֶׁכֵּן שטוב לִבְנֵי מֵעַיִים. אֲמַר אַבַּיֵי: וְהוּא דֵּיתִיב אַבֵּי תְּפֵי [שהיה התבשיל מונח על הכירה] וְעָבֵיד [ועושה] תּוּךְ תּוּך, כלומר נתבשל יפה עד שמשמיע קול רתיחה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(2) פירוש: כיון שהוזכר כי בְּנֵי יְהוּדָה דַּיְיקֵי לִישָּׁנָא [מדייקים בלשונם] מַאי הִיא [מהו ענין זה]? מביאים דוגמא: דְּהַהוּא (אדם אחד) בַּר [בן] יְהוּדָה שאָמַר לְהוּ [להם] לשומעיו: טַלִּית יֵשׁ לִי לִמְכּוֹר. אָמְרוּ לֵיהּ [לו]: מַאי [מה] גַּוַון טַלִּיתְךָ? אֲמַר לְהוּ [להם]: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. שאמר בלשון מדוקדקת מהו בדיוק גוון הטלית, שהוא ירוק כצבע התרד בשעת צמיחתו.

מקורות עיקריים:

תוספתא כפשוטה, חלק א' (458-459).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 57-58).
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 174-175).
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 289-290).
נ. קריספיל, "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל"

לעיון נוסף:

סלק מצוי באתר צמח השדה

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.