מעשה משמעותי / רפי זברגר

שבת קמד ע''א-ע''ב

הקדמה

בדף הקודם למדנו את דעת רבה בשם שמואל במחלוקת בין תנא קמא ורבי יהודה במשנה, לגבי מיץ היוצא מן הפירות:
אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בזיתים וענבים, ומודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות.
במאמר הקודם ציטטנו את הגמרא המסבירה אמירה זו. בדף שלנו חוזרת הגמרא לדעת רבה, ומנסה ללמוד היכן ראינו כי רבי יהודה מודה לחכמים בזיתים וענבים (משקה היוצא מהם אסור בשתיה בשבת), והיכן מצאנו כי חכמים הודו לרבי יהודה בשאר פירות (משקה היוצא מהם מותר חוץ מתותים ורימונים).
להלן הברייתא שממנה למדנו כי חכמים הודו לרבי יהודה:
סוחטין בפגעין, ובפרישין, ובעוזרדין, אבל לא ברמונים. ושל בית מנשיא בר מנחם - היו סוחטין ברמונים.
תנא קמא מתיר לסחוט שזיפים (פגעין), חבושים (פרישין) ותפוחים (עוזרדין), כיוון שאין דרך פירות אלו לסחיטה ולשתיית המיץ שלהם, אך אוסר לסחוט רימונים, שכן זו דרכם (בסחיטה). לעומתו, אנשי בית מנשיה סחטו רימונים ביום חול, ולכן אסור לסוחטם בשבת. הנה למדנו בברייתא כי כולם מסכימים שפירות שאין דרכם לסחוט ביום חול, מותר לסחוט בשבת. וזו דעה מוסכמת גם על חכמים, כדעת רבה בשם שמואל.
 

הנושא

של בית מנשיא בר מנחם, היו סוחטין ברמונים.
מצטטת הגמרא את מנהגם של אנשי בית מנשיא, אשר הוזכרה בברייתא.
אמר רב נחמן: הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם.
רב נחמן פוסק כי ההלכה נקבעה על פי מנהג של בית מנשיא. מכיוון שהם נהגו לסחוט רימונים (בימי חול), אסור לסחוט רימונים בשבת
אמר ליה רבא לרב נחמן: מנשיא בן מנחם תנא הוא?.
שואל רבא את רב נחמן: מדוע הוא נוקט בלשון ''הלכה כשל בית מנשיא'', הרי ההלכה היא כמו התנא קמא בברייתא הפוסק שאין לסחוט רימונים בשבת. ומעשי בית מנשיא אינם אלא כראיה להלכה זו. אם כן, היה צריך רב נחמן לומר כי ההלכה כמו תנא קמא!
וכי תימא הלכה כי האי תנא, דסבר לה כשל מנשיא בן מנחם.
מנסה הגמרא להסביר את פסקת רב נחמן באופן הבא: באמת, ההלכה היא כתנא קמא, אשר הסתמך על מעשי בית מנשיא, וזו הייתה כוונתו של רב נחמן. 
ומשום דסבר כמנשיא בן מנחם הלכה כמותו? מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא?
גם על הסבר זה מקשה הגמרא. וכי תנא קמא יכול להסתמך בפסקו על אנשי בית מנשיא, אשר אינם אלא ''מיעוט העולם'', ולפסוק הלכה לפי מנהג המיעוט?
אין. דתנן: המקיים קוצים בכרם, רבי אליעזר אומר - קדש, וחכמים אומרים - אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ואמר רבי חנינא: מאי טעמא דרבי אליעזר? שכן בערביא - מקיימין קוצי שדות לגמליהם.
הגמרא מנסה להוכיח כי ''יש מצב'' שחכמים פוסקים הלכה על פי מנהג של מיעוט מן המשנה במסכת כלאים (ה, ח'). 
שם נפסק כי בעל כרם שאינו עוקר קוצים הגדלים בכרמו, עובר על איסור כלאיים [לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם (דברים, כ''ב, ט')] בגלל שיש מקום אחד הנקרא ערביא, בו מקיימים את הקוצים בכרמיהם לצורך גמליהם. אם כן, נפסק לכל העולם, כי קוצים נחשבים לזרע האוסר בכלאיים, אך ורק בגלל מקום אחד
מידי איריא? דערביא – אתרא, הכא - בטלה דעתו אצל כל אדם.
דוחה הגמרא ואומרת שיש הבדל בין המקרים. ערביא זהו מקום, אשר ניתן לקבוע לפיו לכל העולם. לעומת זאת, בני מנשיא זו משפחה אחת ולא גדרים הלכתיים לאור משפחה אחת.  
 

מהו המסר

לפי דחיית הגמרא, לא קובעים הלכה לפי בני משפחה אחת, אך בכל אופן, למדנו כי רב נחמן כנראה לא מסכים לכך, והוא סובר שאפילו משפחה אחת יכולה להגדיר לנו הלכה כללית (ייתכן לומר, כי לאור דחיית הגמרא, רב נחמן חזר בו מדעתו, אך בכל מקרה, בוודאי זהו הייתה הווא אמינא).
אנו רואים מכאן עד כמה משמעותית התנהגות שלנו. התנהגות של מקום שלם, ואולי אפילו משפחה אחת יכולה לקבוע מסמרות לכל העולם כולו. אמנם כאן מדובר על מנהג של שתיית מיץ רימונים, שהוא מנהג שאינו ''ערכי'' וחשוב, אך העיקרון שכל פעולה שאנו מבצעים יכולה להיחשב כדבר חשוב, ולהשפיע אף לכל העולם כולו.
נקודה זו מזכירה לנו את הגמרא במסכת קידושין (מ:): ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם לכף חובה.
כמה משמעותי מעשה אחד של האדם, אם במנהגים כפי שראינו בסוגיא שלנו, ועל אחת כמה וכמה בעשיית מצוות, שעל ידי מעשה מצווה אחת מסוגל האדם להכריע את עצמו ואף את כל העולם כולו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]