גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רכ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף קלב ע"ב

מילה בשבת - הותרה או דחויה (א)

הן נודע לכל שמצות מילה ביום השמיני דוחה שבת, וילפינן להו במכילתין (קלב, ב) מן הכתוב (ויקרא יב, ג): "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ודרשינן "ביום אפילו בשבת". ורבותינו הראשונים כבר יצאו לחקור בהיתר מילה ביום השבת - אם הוא בגדר הותרה או בגדר דחויה.

דהנה מצינו בכמה ענינים שהתירה התורה איסור מסוים לצורך איזה ענין, כגון בקרבנות ציבור שמקריבים אותם גם בטומאה, ופליגי תנאי בגדר היתרה של טומאה בציבור, לדעת ר' יהודה טומאה הותרה בציבור, ולדעת ר' שמעון - וכן ר' יוסי ור' מאיר ור' חנינא סגן הכהנים - דחויה היא בציבור (ראה יומא ז, ב - ח, א ועוד), והיינו, כי למ"ד דחויה היא בציבור, הגדרת הדבר היא, שבקושי הותרה להקריב הקרבנות בטומאה, ולא היתר גמור הוא, וכל מה שאפשר לעשות בטהרה צריך מה"ת לחזר ולעשות בטהרה, שהטומאה באיסורה עומדת, ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחים כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר, ואילו למ"ד הותרה - הותר הדבר לגמרי, ואין צורך לחזור ולעשותו בטהרה, וגם במקום שאפשר למצוא אופן לעשותו בטהרה אין חובה להדר בזה. להלכה קיי"ל שטומאה דחויה היא בציבור, כי רבי יהודה הוא יחיד במקום רבים בענין זה.

דוגמא נוספת היא הקרבת קרבנות ציבור ביום השבת, וכדאיתא בגמרא (פסחים עז, א; מנחות עב, ב), שהן קרבנות היום של שבת - תמידים ומוספים, והן קרבנות המועדים שחלים בשבת, דוחים את השבת, ובזה איתא בהדיא בגמרא (יומא מו, ב): "שבת דהותרה היא בציבור... טומאה דדחויה היא בציבור...". הרי שהקרבת קרבן ציבור בשבת הותרה לגמרי, ואילו טומאה בציבור דחויה היא. ואם אמנם שהתשב"ץ (ח"ג סי' לז) מביא בשם הרשב"א בתשובותיו (מובאת ב'ארחות חיים' סי' שמו), שכל הדברים שהותרו בשבת - כגון עבודה בביהמ"ק - במחלוקת הן שנויות "אם דחויה היא אצל הדברים שהותרו בה או הותרה", ותלויות בפלוגתא הנז' לענין טומאה, כבר השיג עליו התשב"ץ: "איברא דלענין טומאה נראה דסוגיא דתלמודא דדחויה היא ולא הותרה... אבל לענין שבת אשכחן בפרק טרף בקלפי (מו, ב) ואמרינן בהדיא דשבת הותרה לצבור וטומאה דחויה היא בציבור לענין קרבנות צבור...".

ולהבנת החילוק בין טומאה לעבודה בשבת כדאי להעתיק דברי הגר"ש קלוגר זצ"ל ב'חכמת שלמה' (או"ח סי' שלא ס"א): "והטעם הנכון דלמה טומאה דחוייה, וכן בשבת לחולה (כי לענין פיקוח נפש בשבת וכן כלפי שאר איסורי תורה קיי"ל שאינה אלא דחויה, כמו שפסק הרמ"א [יו"ד סי' קנה ס"ג]: "ואין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר", הרי שאין זה היתר גמור), ולקרבן צבור הותרה. אך הענין הוא, מה דאפשר לקיים זה בחול ואין לו שייכות לשבת דוקא רק על דרך מקרה והזדמנות הוי שאירע כן בשבת, וכן שאירע כן בטומאה זה הוי רק דחויה ולא הותרה, דהרי טומאה אפשר הוא שלא יהיה טמא, וכן חולה אפשר שלא יהיה מסוכן בשבת, לכן אם אירע טומאה או חולה בשבת הוי רק דחויה, אבל קרבנות צבור יש קרבנות דשייכין רק בשבת [כגון מוספים], או דהחיוב בכל יום ושבת בכלל זה [כגון קרבן תמיד, ובכלל זה שאר קרבנות המועדים שחלים בשבת, דחובה היא על אותו מועד, ובכלל זה כאשר חל בשבת], כיון דכתיב 'תמיד' ומוכרח להיות בשבת ג"כ בזה הוה הותרה", והיינו, כי חובת הקרבנות הוקבעה לכתחילה על יום השבת, ועל כן מסתבר שכן היא מצוותם לכתחילה שלא יהיה בכך איסור שבת כלל, משא"כ טומאה שאינה כאן כי אם צירוף מקרי שיש קרבן בטומאה, וכן הוא בפיקוח נפש בשבת - שאין כאן כי אם מקרה והזדמנות, שפיר יש לומר שלא הותרו לגמרי, ואין בזה כי אם דחויה.

הנה כי כן יש לדון לגבי מצות מילה בשבת, מצד אחד יש להחשיבה כמקרה שחל ביום השבת וכלשון ה'חתם סופר' בתשובות (ח"ו סי' צט): "דלא דמי לעבודה... משום שא"א לשבת בלי עבודה, רצ"ל שאין שבת שלא יהי' העבודה מצוה בו, משא"כ מילה שהוא במקרה ובהזדמן, ואפשר שיהיה שבת בלי מילה, א"כ אינו אלא דחויה ולא הותרה". מאידך י"ל, הרי מצות מילה קבעה התורה ביום השמיני דייקא, ומן ההכרח שיחול לפעמים בשבת, ודומה לשאר קרבנות המועדים שחלים לפעמים בשבת, ואינו דומה לטומאה - שאין הכרח כלל שיהיה קרבן בטומאה, ובוודאי מקרה הוא (עי' שו"ת תשב"ץ שם שמילה בשבת הותרה ולא דחויה).

נידון זה מצינו כלפי דברי רבי אליעזר בריש פירקין (קל, א): "אם לא הביא כלי מערב שבת - מביאו בשבת מגולה", והיינו, שמותר להביא הסכין בשבת, כי לר"א מילה וכל מכשיריו דוחין את השבת, והקשו התוס' (ד"ה ר"א): "וא"ת ויביאו התינוק אצל כלי, דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו, וי"ל דקטן צריך לאמו הוא, ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו, ואז הוי כפות לפי שהוא חולה (-ולא שייך בכפות חי נושא את עצמו)... ועוד י"ל, כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר"א כדי למהר המצוה". מבואר מדבריהם, שגם לר"א דמתיר מכשירי מילה בשבת חובה לחזר שלא לחלל את השבת. ולכן לולא תירוצם ראוי היה יותר להביא את התינוק אצל השבת שאין בכך משום חילול שבת, ומבואר בדעת התוס' שמילה בשבת דחויה היא ולא הותרה. מאידך, הרמב"ן והרשב"א הביאו שיש שתירצו כי מילה בשבת הותרה לגמרי, ועל כן אין צורך לחזר שלא לחלל את השבת על ידי הבאת התינוק אל הסכין. ונביא לשון ה'חידושים המיוחסים להר"ן' בזה: "ואע"ג דלעיל (קכח, ב) בפקוח נפש אמרינן דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן, שאני פיקוח נפש דלא הותרה בשבת לידחות אצלו... אבל גבי מילה דניתנה שבת לידחות אצלה אפילו אפשר בלא חילול, ולא מהדרינן במילה לעשותה בשמאלו או לשנות בה, משום דלא חשבינן מילה דחייה לשבת אלא היתר גמור אצלו, שהתורה התירה בפירוש למול בשבת וה"ה מכשירים לר' אליעזר... וכללא דמלתא לר' אליעזר שבת לענין מילה ומכשיריה כחול גמור היא ולא משנין כלל". הרי שכבר נחלקו הראשונים בחקירה זו, ובהמשך נביא בס"ד כמה נידונים להלכה לאור חקירה זו.

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רכ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף קלב ע"ב

מילה בשבת - הותרה או דחויה (ב)

הבאנו את אשר דנו כבר הראשונים בענין מצות מילה שדוחה את השבת, כדילפינן להו במכילתין (קלב, ב), אם היא בגדר הותרה, והיינו, שכלפי מצות מילה נחשב יום השבת כחול גמור והותר לגמרי, ואין צורך לחזר ולמעט בחילול השבת כלל, או שאינה אלא בגדר דחויה, כלומר, שבעצם יש בכך משום חילול שבת, אלא, שהתורה התירה לקיים המצוה, וכל שניתן למעט בחילול שבת ממעטינן.

והנה, איתא בגמרא לעיל (קל, א): "אמר רבי אבא בר רב אדא אמר רבי יצחק, פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת דרך גגות ודרך חצירות שלא ברצון רבי אליעזר", ואמרו בגמרא (שם, ב): "שלא ברצון רבי אליעזר, דשרי אפילו ברשות הרבים", והיינו, דלדידיה מותר היה להביא האיזמל גם דרך רשות הרבים שיש בו משום משום מלאכת הוצאה דאורייתא, ולא הוצרכו להחמיר להביאו דרך גגות וחצירות שאין בכך כי אם משום איסור דרבנן, ומבואר בתוס' (קל, א ד"ה רבי אליעזר), שמה שמותר לר"א להביא הסכין דרך רה"ר הוא, משום שההבאה דרך גגות וחצירות גורמת לשיהוי המצוה, על כן חשובה ההבאה דרך רה"ר צורך מצות מילה ודוחה את השבת, ולולא כן מן הראוי היה להחמיר גם לר"א ולהביאו דרך גגות וחצירות, ולא ידחו את השבת באיסור דאורייתא. אולם בדברי הרמב"ן (שם ד"ה אם), הרשב"א (שם ד"ה מביא) והריטב"א (שם ד"ה ובסכנה) מבואר שמילה בשבת הותרה, ואין צורך כלל להדר ולטרוח שלא לעבור על איסור תורה, ולכן גם כשלא תשתהה מצות מילה מותר להביא הסכין לכתחילה דרך רה"ר. הרי שנחלקו הראשונים ביסוד חקירה זו.

עוד יש להביא בזה דברי ה'שער המלך' (הל' ע"ז פי"ב ה"א) שכתב: "ראיתי להחכם השלם [מהר"י אשכנזי ז"ל] שהקשה... דא"כ מילה בשבת היכי דחיא, הא אפשר למיעבד על ידי נכרי [שאין בכך משום חילול שבת] למאן דסבירא ליה (עי' ע"ז כו, ב) דמילה בגוי כשרה, ואפילו למאי דקי"ל (ש"ע יו"ד סי' רסד ס"א) מילה בגוי פסולה, הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן דכשרה לכו"ע כנודע (עי' ש"ע שם), ולומר דמאי דדחי שבת היינו היכא דליכא קטן היודע למול, אבל היכא דאיכא קטן הכי נמי דאינו נימול על ידי גדול, לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים לאשמועינן הך...". ועי"ש בהמשך הדברים דקושיא זו ליתא אלא אם נימא שמילה בשבת אינה אלא דחויה, ולא הותרה לגמרי, ולכן שפיר יש להדר לעשותה באופן שאין צריך לחלל השבת, אכן אי נימא שהותרה לגמרי אין צורך להדר כלל לעשותה באופן שאין בה שום מלאכה (ע"ע בשו"ת 'באר יצחק' סי' יד).

ועתה נחזה לשני ענינים בהלכות מילה, שיתכן שתלויים בחקירה האמורה. הנה איתא בשו"ע (יו"ד סי' רסו סי"ד): "יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע. הגה - ולא מצאתי ראיה לדבריו, ואדרבה נראה לי דשרי, דהא מילה דחיא שבת, כמו עבודה במקדש - שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת, דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר. וכן מצאתי בספר התרומה ישן כתוב בקלף, שכתב בסוף הלכות שבת בהדיא, דשרי. אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור, ועל כן טוב להחמיר לכתחלה, אף על פי שמדינא נראה לי מה שכתבתי". וכתב ב'באור הגר"א': "ולכאורה אין ראיה דעבודה בשבת הותרה, וכמו שאיתא ביומא מ"ו ב' (-צויין במאמרנו הקודם), משא"כ מילה דמשמע דדחויה היא...". ובפשטות נראה דבהאי מילתא נחלקו כאן, כי לדעת המחבר היתר מילה בשבת דחויה הוא, ולכן אין לדמותה לעבודה - וכפי שהקשה הגר"א, ואילו לדעת הרמ"א היתר מילה בשבת מדין הותרה (וכפי שממשיך הגר"א שם לדון בדברי הרמ"א), ולכן שפיר ניתן לדמותה לעבודה, וכשם שבעבודה כמה כהנים היו עובדים ומחללים את השבת, כן הוא במצות מילה (עי' 'שאגת אריה' סי' נט; שו"ת 'חתם סופר' ח"ו סי' צט).

נידון נוסף, הנה הרמ"א פסק (שם ס"ב): "ומותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב, אע"ג דאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר דהיה צריך לו באותו שבת, כן נראה לי". והטורי זהב (שם סק"א) חולק עליו וכותב בתו"ד: "ובמהרי"ל כתב שצוה מהר"י סג"ל שתיכף אחר המילה יסירו מידם כל צרכי המילה דחשובים מוקצה להלאה, וגם המוהל לא יחזור ליטול האיזמל מן החול שהטיל שם הערלה בהיותו בהול על הפריעה, עכ"ל, ורש"ל בתשובה כתב גם כן להתיר, כמו שכתב רמ"א כאן, מטעם שכיון שהיה ראוי בין השמשות הותר לכל היום, דאין מוקצה לחצי שבת. ואיני כדאי להכריע בין הרים הגדולים, אבל נ"ל מבורר לאיסור... ומה שכתב רש"ל דאין מוקצה לחצי שבת אינו ענין לזה, דהך אין מוקצה לחצי שבת הוא... בענין שיהיה ראוי בבין השמשות, וביום השבת אידחי וחזר ונעשה ראוי דאין איסור מוקצה בזה, משא"כ כאן שמתחילה בבין השמשות לא היה עליו שם ראוי אלא לעשות צורך יו"ט ולא אחרי כן...". וכן כתב בביאור הגר"א (שם סק"ג): "ומותר לטלטל כו'... אבל מהרי"ל כתב דמיד אחר המילה יזרוק האזמל מידו, ודרכי משה כתב שנראה לו דברי רי"ו, ואשתמיטתהו דברי תוספתא וירושלמי מפורש כדברי מהרי"ל... ולא שייך כאן אין מוקצה דבאמת מוקצה הוא אלא שמותר משום צורך מצוה וכן השיגו בט"ז ע"ש...". ויתכן ששורש המחלוקת הוא בנידון דידן, דהרמ"א הולך לשיטתו, שמצות מילה בשבת - הותרה, וא"כ הסכין של מילה אינו כלי שמלאכתו לאיסור אלא כלי שמלאכתו להיתר, וגם אינו מוקצה מחמת חיסרון כיס כיון שהמילה מותרת בשבת, וכמו שמותר לטלטל סכין של שחיטה ביו"ט ואינו מוקצה מחמת חיסרון כיס כיון שהותרה השחיטה ביו"ט, הוא הדין כאן לגבי האיזמל. ואילו הגר"א אזיל לשיטתו, שמצדד שמילה הוי דחויה לגבי שבת, ובעצם יש בזה משום מעשה איסור, וא"כ הסכין נחשב כלי מלאכתו לאיסור ומוקצה הוא, ולכך לאחר המילה צריכים לזרוק האיזמל מידו.