גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ר"כ, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף קיג ע"א

מה נכלל בדין "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול"

דרשו רז"ל (קיג, א) בדברי ישעי' הנביא (נח, יג): "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר": "'ממצוא חפצך' - חפציך אסורין חפצי שמים מותרין, 'ודבר דבר' - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, דבור אסור הרהור מותר". ופירש"י: "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול - כגון מקח וממכר וחשבונות. הרהור מותר - להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו".

מדברי רש"י למדנו דהא ד"דבור אסור הרהור מותר" היינו, במקח וממכר, וכנפסק בשו"ע או"ח (סי' שז ס"א): "'ודבר דבר', שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר", ולפי זה, העיר ה'שפת אמת' מהא דאיתא לקמן (קנ, ב): "תנו רבנן, מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ומזה שהחמיר אותו חסיד ונמנע ולא גדרה - בגלל שנמלך עליה תחילה, משמע שמחשבה בלבד ביום השבת על מלאכה שיעשה בחול אסורה. וכתב השפ"א, שיתכן שאותו חסיד כשנמלך תחילה הוציא את מחשבתו בפיו והיה בכך 'דיבור' שאסור, ולכן נמנע ולא גדרה. עוד הביא השפ"א, כי הטו"ז (סי' שז ס"ק יד) מפרש, שאותו חסיד החמיר על עצמו לפנים משורת הדין להיות מחשבה כמעשה, ומעיקר הדין הרהור מותר.

והנה בתוס' (ד"ה שלא. וכ"ה בשאר ראשונים) הביאו כלפי שיטת רש"י: "ואין נראה לר"ת, דהא כבר נפקא 'ממצוא חפצך'". כלומר, הלא הדיבור בעניני מקח וממכר נכלל כבר בדין של 'ממצוא חפצך' - 'חפציך אסורין', ומה ניתוסף באיסור הנלמד של 'ודבר דבר'. והב"ח (סי' שז) כתב ליישב דברי רש"י על פי לשון הטושו"ע הנ"ל ש"אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר", ואילו 'ממצוא חפצך' הוא איסור לעשות המקח בו ביום, ושפיר יש כאן דין חדש לאסור. גם ה'מגיני שלמה' וה'שפת אמת' כתבו ליישב, ש'ממצוא חפצך' למדים איסור דיבור כשמעורב בו גם איזו פעולה מעשית, וכדברי רש"י (ד"ה ממצוא): "ממצוא חפצך - כי ההוא דאמרינן בעירובין (לח, ב) לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה אחר השבת", ואילו האיסור שנלמד מ"ודבר דבר" הוא דיבור בלבד - "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול".

אולם ר"ת, מכח קושייתו העלה שיטה אחרת בזה, וז"ל התוס': "אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (לד, טז) 'רבי שמעון בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא, אמר לה, אימא, שבתא הוא, שתקה', משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול, ובירושלמי (פי"ד ה"ג) אמרינן בטורח התירו בשאלת שלום בשבת". והיינו, שהאיסור הוא בשיחות דעלמא, ולא בעניני מקח וממכר, וכדרך שכתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ד ה"ד): "ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת, שנאמר 'ודבר דבר', שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול", וכן איתא בטושו"ע (שם): "ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות".

והנה בעיקר שיטה זו נתקשו האחרונים, כי מה שייך לומר כלפי דברים בטלים - "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול", הלא דברים בטלים אסורים גם בחול, כדאיתא (יומא יט, ב): "אמר רבא, השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) 'ודברת בם', בם ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח) 'כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר'", ואם כן שבת וחול שוים המה בזה. ואמנם ה'פרי חדש' בספרו 'מים חיים' (על הרמב"ם שם) בהעירו הערה זו, כתב: "ואפשר שזה הזקיקו לרש"י לפרושי למקח וממכר, דאי שיחות חולין אפילו בחול אסור".

ומצינו כמה יישובים בזה: ה'פרי מגדים' (שם משב"ז סק"א) כתב, שיתכן שתוספת האיסור של דברים בטלים היא כלפי נשים, שהן פטורות מתלמוד תורה ומותרות להרבות בשיחה בטלה בחול, ואילו בשבת גם הן אסורות לדבר דברים בטלים, ואתי שפיר גם מה שהביאו מרשב"י שאמר לאמו: "שבתא הוא", כי איסור זה קאי בעיקר כלפי הנשים. אכן, הפמ"ג לא ניחא ליה בזה, כי מלשון הפוסקים אין נראה שאיסור זה מוסב על הנשים (עעו"ש).

כיוצא בזה ניתן ליישב הקושיא, כי איסור דיבור בשבת הוא במקומות המטונפים או בבית המרחץ שאי אפשר ללמוד בהם תורה, שבחול אין בהם איסור דברים בטלים (עי' 'תולדות אדם' - תולדת הגרש"ז מווילנא זצ"ל אחי הגר"ח מוולאזין זצ"ל פ"ז), ואילו בשבת יהיה אסור גם במקומות אלו.

והנה לפי מה שכתב רש"י (יומא שם) כלפי איסור 'דברים אחרים' הנלמד מ'ודברת בם', שהוא "שיחת הילדים וקלות ראש", וכן כתב במס' סוכה (כח, א ד"ה שיחת): "שיחת חולין - דברי הבאי ושחוק" [וכן כתב ה'מגן אברהם' (או"ח סי' קנו סק"ב), שמה שאמרו "השח שיחת חולין עובר בעשה", היינו, דברי גנאי וקלות ראש], תתיישב קושיא זו בפשיטות, כי בימות החול מותר לדבר גם דברים שאין בהם צורך, כל עוד שאין בהם ליצנות וקלות ראש, ואילו בשבת יש למעט גם בדיבורים כגון אלו, וכן כתב בהדיא ה'משנה ברורה' (סי' שז סק"ב) - על לשון השו"ע לענין שבת "ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות" - וז"ל: "דברים בטלים - היינו שאין בהם זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל, וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש, דאי לאו הכי אפילו מעט אסור". ואכן לאלו הראשונים שבכלל איסור דברים בטלים הנלמד מ'ודברת בם' הוא כל דיבור שאין בו צורך (עי' פי' רבינו אברהם מן ההר יומא שם, תלמידי רבינו יונה ברכות ט, ב מדפי הרי"ף; ספר חסידים סי' לד), לא נוכל ליישב כן.

ה'שפת אמת' תי' בזה, כי האיסור בשבת הוא גם בדיבור שיש בו צורך, שבחול אין בו איסור דברים בטלים, ובשבת גם בדיבור כזה חובה לדקדק שלא להאריך בדיבורו.