"לא ניחא'' הלכתית אך ''ניחא חברתית'' / רפי זברגר

שבת קג ע''א

הקדמה

נלמד את המשנה הראשונה בעמוד א': 
החורש כל שהוא, המנכש, והמקרסם, והמזרד כל שהוא - חייב.
כל הפעולות להלן, גם אם עשו אותה במעט (''כל שהוא'') מתחייבים. חרישה, נכישת עשבים שוטים (אם ''ליפות את הקרקע'' – חייבים משום חורש, אם להיטיב את הקרקע לקראת הגידול – חייב משום זורע), קירסום ענפים יבשים (פעולה דומה לניכוש, אך ניכוש הוא בעשבים, וקירסום בענפים יבשים), וזירוד – כמו קירסום, אך בענפים לחים. מטרת פעולות קירסום וזירוד להיטיב את העצים לכן חייבים עליהם משום זורע. 
בהמשך המשנה מחלקת את השיעורים לפי כוונות עושה המלאכה:
המלקט עצים, אם לתקן - כל שהן, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה.
אם תולש עצים כדי להיטיב לעץ או לקרקע חייב בכל שהוא. (אם להיטיב לעץ חייב משום זורע, ואם להיטיב לקרקע חייב משום חורש). ואם מטרת תלישתם כדי להבעיר – חייב בשיעור של עצים הנצרך כדי לבשל גרוגרת של ביצת תרנגול (המתבשלת מהר).
המלקט עשבים אם לתקן - כל שהוא, אם לבהמה - כמלא פי הגדי:
אם לקיטת עשבים הינה כדי לתקן את הקרקע – מתחייבים בכל שהן, ואם להאכיל את הבהמה – כשיעור (קטן) של אכילת גדי.
העיקרון שלמדנו במשנה – אם הפעולה נעשתה ''לתיקון הקרקע (או העץ)'' מתחייבים בכל שהוא. אך אם מטרת הפעולה שונה – מתחייבים בשיעור הקטן שאפשר להשתמש לאותה המטרה.
 

הנושא

הברייתא מוסיפה על המשנה ביחס למטרות מלאכת האיסור, ולפי המטרה נקבע שיעור עליו מתחייבים: 
תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה – כגרוגרת, אם לבהמה - כמלא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן.
בפעולות תלישת ירק המכונה עולש, וזירוד קנים, מחלקים בין שלוש מטרות שונות: אם העולשין והזרדים נקצצו בשלב שהם רכים, הרי נקצצו לאכילה ולכן חייבים בשיעור גרוגרת (שיעור אכילת אדם), ואם נקצצו בשלב שהם קשים מעט יותר הרי ראויים למאכל בהמה ולכן מתחייבים בשיעור של אכילת גדי (כמו במשנה), ואם הם קשים מאוד שאינם ראויים לאכילה, אפילו לא של בהמה, והמטרה היא להיטיב לקרקע – שיעורם בכל שהוא, כפי שלמדנו במשנה. 
אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו?
שואלת הגמרא: גם אם קצצו את העולשים והזרדים בשלב מוקדם (רכים או מעט קשים) הרי בפועל, הקרקע גם ''נהנית'' מכך, ומדוע אין לחייב בשיעור כל שהוא גם בשלבים אלו? הגמרא מתרצת שני תירוצים:
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו.
רבה ורב יוסף מעמידים את שני המקרים הראשונים של הברייתא (קנים רכים או מעט קשים) ''במקום שאינו דורש טיוב'' כמו באגם, ולכן אין צורך בטיוב, והפרמטר הקובע היחיד לשיעור המחייב הוא, למי מיועדים הקנים, אם לאדם או לבהמה. 
אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון: דלא קמיכוין.
אביי מעמיד את הברייתא במקרה וביצע את הפעולה ''בלי כוונה לייפות את הקרקע'', ואז יש פטור של רבי שמעון של ''אינו מתכוון''. 
והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות?
מקשה הגמרא על אביי מדברי עצמו(ורבא) שהרי הם (אביי ורבא) אמרו כי רבי שמעון הפוטר ב''אינו מתכוון'' מחייב במקרה של ''פסיק רישיה'' שבכל מקרה התוצאה מתהווה בפועל. ומכיוון שבברייתא גם אם אינו התכוון להיטיב עם הקרקע, בכל מקרה הקרקע ''נהנית'' מכך, ולכן, גם לפי רבי שמעון חייבים על פעולה כזו. 
לא צריכא - דקעביד בארעא דחבריה:
עונה הגמרא כי יש להעמיד זאת בקרקע של חבר, ולא בקרקע של עצמו, ולכן טיוב הקרקע אינה מהווה מטרה של הפועל, ולכן לא מפעילים את הכלל של ''פסיק רישיה''. 
יש דיון גדול בראשונים ובאחרונים, כיצד להגדיר מצב זה המוגדר בהלכה ''פסיק רישיה דלא ניחא ליה''. כלומר תוצאה וודאית אך אינה מהווה מטרה של הפועל. האם ''חוזר'' לדין של אינו מתכוון, ואז מותר לכתחילה, או שמא יוגדר כ''מלאכה שאינה צריכה לגופה'' שאמנם לפי רבי שמעון פטור עליה, אך אסורה לכתחילה. 
 

מהו המסר

מצב של ''פסיק רישיה דלא ניחא ליה'' כפי שלמדנו זה עתה, יכול להיות "מצב פסיכולוגי מעניין". כאשר אדם מבצע פעולה מסוימת, שיש לה תוצאות שאינן מועילות לעצמו אך מועילות לאדם אחר, אנו מגדירים זאת כאילו ''לא נוח'' בדבר, ולכן אינו מתחייב, למרות שהתוצאה היא וודאית (פסיק רישיה).
ננסה לטעון כי ''אינו נוח'' מבחינה הלכתית לא בהכרח ''אינו נוח'' מבחינה פסיכולוגית חברתית. שהרי גם אם האדם הפועל אינו מתכוון להיטיב לזולת, אך בסופו של דבר, החבר נהנה מכך, ולכן ניתן לומר שהדבר מיסב קורת רוח גם לאדם הפועל. שהרי כל אדם (כמעט) מרגיש תחושות נעימות כאשר הוא גורם ועושה טובה לחבר, גם אם לא ממש התכוון לכך בפועל.
מסקנה זו שלנו יכולה להוביל למספר תובנות ותוצאות בשטח. למשל, אם יש לאדם שני דרכי פעולה אפשריים, שבשניהם הוא משיג מבחינתו אותן תוצאות, אך האחת גם מיטיבה לחבר, הרי ש''אדם הסביר'' יעדיף לפעול בדרך שגם תיטיב לעצמו וגם תיטיב לזולתו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]