תביעות חברתיות / רפי זברגר

שבת קב ע''ב

הקדמה

סיימנו דיונים ארוכים במלאכת הוצאה מרשות לרשות (וטלטול ארבע אמות ברשות הרבים), ועם פתיחת פרק שנים עשר של המסכת, אנו עוברים לדון בשאר אבות מלאכה. הראשון שבהם – מלאכת בונה, הדומה למלאכת מכה בפטיש המנויה (במשנה בדף ע''ג המפרטת את כל שלושים ותשעה אבות מלאכה) בסמוך למלאכת הוצאה.
הבונה, כמה יבנה ויהא חייב?
מהו ''שיעור בניה'' לחייב עליו (קרבן חטאת בשוגג, וכרת או סקילה במזיד) בשבת?
הבונה כל שהוא, והמסתת, והמכה בפטיש ובמעצד, הקודח כל שהוא - חייב.
באופן עקרוני כל בניה ''כל שהיא'' מחייבת. גם פעולות שהן ''הכנה'' לבניה מחייבות מדין בונה, כמו החלקת האבן (מסתת) או הכאה בפטיש או בקורנס על האבן בעת החציבה, על מנת להפרידה ממקומה (מכה בפטיש), וכן: עשיית חור בקיר אבן או עץ (קודח). כל הפעולות הנ''ל מתחייבות כבר בעשיית ''כל שהוא''. 
זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת - חייב.
תנא קמא נותן כלל לכך ואומר, כי אם הפעולה ''מתקיימת'' בשבת, הרי מתחייבים עליה. 
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה – חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה.
רבן שמעון בן גמליאל מוסיף על דברי תנא קמא ופוסק כי אם בעת המלאכה תיקן את הקורנס, שהוא הבסיס עליו עובדים בתיקון הכלי עצמו, גם תיקון זה מחייב משום ''מתקן כלי''. הגמרא תרחיב בהבנת שורש דינו. 
 

הנושא

הגמרא מחפשת להבין את המציאות של ''בנייה כל שהוא'' עליו דיברה המשנה.
כל שהוא למאי חזיא?
ובלשון הגמרא: לְמה ראויה בנייה כל שהיא, שיש לחייב עליה. אנו מחפשים להכיר מציאות בנייה כל שהיא אפקטיבית ותורמת לאדם, ובגלל שמדובר ב"בנייה קטנה", ניתן היה לומר כי היא אינה משמעותית , ולכן לא חייבים עליה, לכן אנו מחפשים במקביל גם את האופן בו ביצעו ''בנייה כל שהיא'' במלאכת המשכן. 
אמר רבי ירמיה: שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו. דכוותה גבי משכן: שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן.
רבי ירמיה מלמד כי אדם עני, חופר בור (גומא) קטן, כדי להחביא שם מספר קטן של מעות המצויות בידיו. ובמקביל במשכן היו ה''תופרים'' בונים חור (גומא) קטן כדי לשמור שם את המחטין, בהם עבדו בתפירת יריעות המשכן (יצירת ''מחברת'' הבנויה מתפירת חמש או שש רצועות של יריעות, אחת אל השניה)
אביי אמר: כיון דמשתכי לא עבדי הכי,
אביי דוחה את האוקימתא של רבי ירמיה, וטוען כי לא ייתכן שהיו שומרים את המחטין בגומא, שהרי אז הם היו מחלידים (תרכובת של חמצן מבחוץ עם הנוזלים שבקרקע). לכן נותן אביי הסבר אחר:
אלא: שכן עני עושה פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה קדירה קטנה. דכוותה גבי משכן: מבשלי סמנין לצבוע יריעות שחסרה מלאכתן, עושין פיטפוטי כירה קטנה לשפות עליה יורה קטנה.
שימוש בימינו: אדם עני, המשתמש בקדירות קטנות, בונה לעצמו חצובה להעמיד עליה את הקדירה החמה (פטפוטי כירה), ובמשכן: אנשים שהכינו את הצבע כדי לצבוע את יריעות המשכן, הכינו כמות מצומצמת, ואם היא לא הספיקה, היו מכינים עוד כמות קטנה של צבע, ולכך גם הכינו במשכן חצובה קטנה כדי להניח עליה את ''קדירת הצבע'' הקטנה. 
רב אחא בר יעקב אמר: אין עניות במקום עשירות!
רב אחא דוחה ייחוס כזה לעבודת המשכן, שכן אנו מכירים את הכלל ''אין עניות במקום עשירות''. לאור כלל זה לא ייתכן כי בתחילה הכינו במשכן (מקום עשירות) כמות מצומצמת של צבע (עניות), שלאחר מכן תחסר כמות קטנה. אלא הכינו כמות גדולה שלא יחסר, ואם יהיה עודף – לא נורא. 
אלא, שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו. דכוותה גבי משכן: שכן קרש שנפלה בו דרנא - מטיף לתוכה אבר וסותמו.
אלא מסיימת הגמרא את הדיון ומביאה דוגמאות אחרות לבניין כל שהוא: בבית גדול ויפה, שאדם מקפיד על כל דבר קטן – אם יש לו חור קטן, הרי הוא סותם אותו. במשכן – אם נפלה באחד מקרשי המשכן תולעת, וכדי להוציאה עשה חור קטן בקרש, הרי סותמים אותו בעופרת (איבר), ואילו הן דוגמאות לפעולות קטנות עליהן דברה המשנה בבנייה כל שהיא. 
 

מהו המסר

למדנו בהסברם של רבי ירמיה ואביי, כי אם יש פעולה אשר עני עושה אותה כמו חפירת גומא קטנה, או עשיית חצובה קטנה, הרי שאנו מחשיבים זאת כפעולת בנייה גם לכל העולם כולו. אמנם הסברם נדחה בגמרא, אך עיקרון זה לא נדחה.
ניתן ללמוד מתוך עיקרון זה, התחשבות והתייחסות גם למעשים ומצבים של ''אנשים בשולי החברה'' כמו עניים ונדכאים. למרות ש''אנשים רגילים'' לא עושים פעולות מעין אלו, אך מכיוון שישנם אנשים המבצעים את אותן פעולות, לא משנה מה רמתם הסוציואקונומית, או מעמדם בחברה, אנו מייחסים לכך משמעות, ומגדירים פעולות אילו כפעולות משמעותיות הנאסרות בשבת קודש.
עיקרון זה נותן לנו מבט שונה על החיים. אנו לא מסתכלים רק על ד' אמות שלנו, ולפי זה קובעים מה חשוב ומה אינו חשוב. משתדלים לבחון ולבדוק מה קורה ''בכל המרחב''. ואם אמנם ישנם אנשים, המבצעים פעולות מסוימות, הרי שהדבר משפיע על כולם במידה שווה.
במאמר על הדף הקודם דיברנו על ה''אנשים השקופים'' בחברה. גם המבט אשר למדנו היום, ''פותח לנו את הראש'' ותובע מאיתנו ''תביעות חברתיות'' לשים לב לכל אדם בסביבה שלנו הקרובה ואף היותר רחוקה. לבחון ולבדוק האם יש לו צרכים מסוימים שאנו יכולים לעזור ולסייע, ובמקרים אלו – לא להתבייש, "לשים יד" ולתמוך.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]