גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תש"ג, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף קסד עמוד ב

"לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו" (ב) 

נמשיך לדון אודות הא דמובא במכילתין (קסד, ב): "תני רב דימי אחוה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו", מאמר שהובא בנוגע למה שמסופר בגמרא: "...זימנין הוה יתיב קמיה [רבי שמעון בנו של רבי לפני אביו] וקא פסיק סידרא בספר תהלים, אמר רבי כמה מיושר כתב זה, אמר ליה, לאו אנא כתבתיה, יהודה חייטא כתביה, א"ל כלך מלשון הרע הזה", ומבואר בגמרא שיש בזה משום חשש לשון הרע, כי על ידי הסיפור בשבחו של יהודה חייטא יבואו לדבר בגנותו.

והנה הרמב"ם כשהביא דין זה (בהל' דעות פ"ז ה"ד) הוסיף בזה"ל: "וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה 'מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו', שמתוך טובתו בא לידי רעתו", ומשמע שבפני אוהביו מותר לספר שבחו, וכן הביא הסמ"ג (לאוין ו) להדיא: "אבל בפני אוהביו מותר, כדתנן (אבות פ"ב מ"ח): "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי הוא היה מונה שבחן". כמובן שמסוגייתנו יש לתמוה על כך, שהרי כאן סיפר רבי שמעון בשבחו של יהודה חייטא לפני רבינו הקדוש, ומדוע היה לו לחשוש שיבא לספר גם ברעתו (עי' מג"א סי' קנו סק"ו ובמחצה"ש שם, ועוד).

וראוי להביא בזה דברי ה'יד רמ"ה' שהחזיק גם כן בשיטה זו, וכתב: "ואפילו היכא דכתיב שפיר ואמר פלניא כתביה, במקום שרבים מצויין ואפשר דאיכא התם מאן דסאני ליה ואתי לאשתעויי בבישתיה, לשון הרע הוי ואסיר. כי הא דאמר רבי 'כמה מיושר כתב זה', ואמר ליה רב 'לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתביה' וכו'... ודוקא בדוכתא דאיכא למיחש דילמא איכא התם מאן דסאני ליה ומשתעי בבישתיה". הוסיף בדבריו, שבמקום שרבים מצוים שם – חובה גם כן להזהר בזה, כי יש לחשוש שאחד מהם שונא אותו ויבא לספר בגנותו.

ואמנם יסוד זה נמצא גם ב'ספר חסידים' (סי' סד) וב'שערי תשובה' לרבינו יונה (שער ג אות רכו), ונביא את דבריהם בגלל החידושים שנמצא בדבריהם, וז"ל הס"ח: "וכשתדבר מאיש ומאשה - אל תספר בענינים הרעים אלא במעשיהם הטובים, ואל תשבח איש בפני שונאו, כי אינו יכול לשמוע דבר [טוב] ממנו, ומתוך כך יספר גנותו ממנו, ויאמר מה אתה משבח שעשה כך וכך, הלא עשה כך וכך. אל ישבח אדם עשיר בפני עשיר אחר, ולא סופר בפני סופר אחר, וכן כל איש שהוא מענינו. אם הוא ירא שמים מותר לספר ממנו בפני ירא שמים אחר, מפני שהוא שמח בדבר שהוא ירא שמים ביותר, ואינו מתקנא בו, אלא מוסיף חכמה ואומר אעשה כמעשיו...", מפורש מדבריו, שאין לספר שבחו של אומן בפני אומן אחר, כי זה יגרום לו לספר בגנותו - גם כשאינו שונאו, אך מותר לספר בפני אדם יר"ש אודות יראת שמים של חבירו, כי אדרבה ישמח בדבר.

וזה לשון רבינו יונה: "'לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו'. והנה אנחנו צריכים לבאר המאמר הזה, כי ידוע הדבר כי מן המדות הנאות לספר בשבח החכמים והצדיקים, כמו שנאמר (משלי כה, כז): 'וחקר כבודם כבוד'... אבל זאת תכונת הענין הזה, כי אין לספר בטובת האדם זולתי בד בבד, רצ"ל, כאשר ידבר איש אל רעהו, ולא בקהל עם ובמושב רבים, עד אשר יודע אליו כי אין במיעמד ההוא שונא ומקנא לאיש אשר ידבר טוב עליו (-כעין דברי ה'יד רמ"ה' הנז'), ואם יחפוץ לשבח אדם אשר כבר הוחזק לבני עמו, ונודע אשר הוא אדם כשר ולא תמצא בו רעה ואשמה, גם על פני שונא ומקנא יש לשבחו, כי לא יוכל לגנותו, ואם יגנהו ידעו הכל אשר פיו דיבר שוא, ותהי לשונו מוקש לנפשו". היוצא מדבריו, סיפור שבח הזולת ביחידות - איש אל רעהו, תלוי האם הלה הוא שונאו או אוהבו, אך ברבים - חייבים לבדוק האם נמצא שם אחד משונאיו, שאז אסור לספר בשבחו. חידוש נוסף יש בדבריו, שסיפור בשבחו של אדם שהוחזק לאדם כשר ואין בו רעה ואשמה, מותר לשבחו גם בפני שונאו (ראה חפץ חיים הל' לשה"ר כלל ט אות ב שמביא הדברים להלכה).

ובענין סיפור בשבח אדם שהוחזק לאדם כשר, יש לציין למה שמובא ב'שיטה מקובצת' בסוגייתנו בשם 'שיטה לא נודע למי', דהא דאמרו "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, ונראה לי, באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא - איירי. אי נמי, אפילו במי שרוב מעשיו מתוקנים קאמר שלא יספר יותר מדאי בשבחו". משמע דמי שמעשיו מתוקנים לגמרי מותר להרבות בשבחו.

ואודות סיפור בשבח הצדיקים יש להביא דברי הגה"ק בעל ה'חתם סופר' זי"ע בתשובות (ח"ו ליקוטים סי' נט), שהביא קושית המהרש"א על הגמרא (מגילה כה:): "האי מאן דשפיר שומעניה שרי לשבוחיה, ומאן דשבחיה ינוחו לו ברכות על ראשו", ולכאורה, מדוע אין לחשוש שיבואו לדבר בגנותו, וכתב החת"ס: "נראה לע"ד, דצריך לשום לב בלאו הכי, הא לספר בשבח הצדיקים הוא מצוה גדולה, וא"כ אמאי ניחוש נבוא ליד גנותו, הא מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלי, ואמאי לא יהיה המספר בשבחו בטוח מלבוא לידי גנותו. ודוחק לומר דעל השומעים קאמר שיבואו לגנותו, ועוד הרי גם הם במצות שמיעה קא עסקי ובאו. על כן נראה לומר, דוקא התם דאוקמיה במילי דעלמא - בשבח יופי הכתיבה, דאמר 'יהודה חייטא כתביה', בהא חשש רבי ללשון הרע שיבוא לידי גנותו, אבל אה"נ אם ישבח את הצדיק בצדקתו וחכמתו כמו שהיו רגילים חז"ל 'משבח ליה רבי פלוני לרבי פלוני דאדם גדול הוא', כיון דמצוה הוא - מגינות היא עליו שלא יבוא לספר בגנותו, והן הנה דברי הש"ס הנ"ל 'האי מאן דשפיר שמעניה שרי לשבוחיה' ולא חיישינן שיבוא לידי גנותו, והטעם דהרי לא יאונה לו כל און, משום ד'ינוחו לו ברכות על ראשו'".

לחלק א