גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף רט"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת שבת
דף עג ע"א
איפה היתה מלאכת חרישה וזריעה במשכן כשהיו במדבר לא מקום זרע?
שנינו במשנה (עג, א): "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה". וכתב רש"י: "האופה - לא הוה במשכן, דלא שייך אלא בפת, ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני" (וכבר כתב כן רש"י לעיל מט, ב ד"ה הם זרעו, עי"ש). ומקור הדברים מצינו להלן בירושלמי ילתין (קג, א) כלפי מה ששנינו: "החורש כל שהוא", ודנו בגמרא: "למאי חזי, חזי לביזרא דקרא, דכוותה גבי משכן, שכן ראוי לקלח אחד של סמנין".
והעיר ה'מנחת חינוך' (מצוה לב, מוסך שבת החרישה ו): "והנה חרישה נקרא אב, ומבואר בגמרא (להלן צו, ב) כל מלאכה דהוה במשכן הוי אב, והיה במשכן חרישה לצורך הסממנים, ולכאורה, במדבר היאך היה חרישה וזריעה, הא עפר מדבר אינו מצמיח, עיין תוס' חולין פרק כיסוי הדם פ"ח ע"ב ד"ה אלא, כתבו דבזמן שהיו ישראל במדבר היו זורעים ומצמיח. אך יותר נראה, דודאי לא היו חורשים אז לצורך סממנים, כי היה מוכן בידם, אך הפירוש מלאכה שהיתה במשכן, אותם דברים שהיו נצרכים במשכן, כגון לסממנים היו צריכים לחרוש ולזרוע, זה הוי במשכן, וכן כתב 'פני יהושע' שבת ע"ה ריש ע"א, וזה ברור".
דברי ה'פני יהושע' הם לגבי מלאכת צידה, שדן בה ג"כ איפה היתה במשכן, כי העזים ואילים מאודמים היו מצויים בבתים, והעלה שאין צורך שתהיה בפועל ממש במשכן, והעיקר הוא, שמלאכה שייכת זו בדברים שהיו במשכן, "כדאשכחן בזורע וחורש, דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסמנין שהיו צריכין למשכן, אלא שהיה מצוי בידן, אפילו הכי כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב, א"כ ה"ה לצידה".
יסוד זה העלה גם ה'חתם סופר' (שבת עד, א ד"ה שכן), וז"ל: "והיותר נכון בזה לפע"ד הוא, דהרי בודאי במדבר לא חרשו וזרעו סממנים, והתכלת הביאו עמם ממצרים, כמו עצי שטים, ורק אנו מחשבים עשיית התכלת מתחילתו על ידי זריעה וקצירה וטחינה וכדומה...".
מאידך, מצינו שיש מיישבים, שבמדבר אכן חרשו וזרעו לצורך הסממנים, וכפי שכתב המנ"ח על פי דברי התוס' במס' חולין (פח, ב ד"ה אלא): "דשמא אז כשבאו שם ישראל (במדבר) היה מצמיח". גם ה'חיי אדם' (נשמת אדם כלל ט אות ב) כתב בזה שצ"ל "דבמדבר סיני שהיו עושין המשכן היה ראוי לזריעה וחרישה, דדוקא במדבר הגדול כתיב (במדבר כ, ה) 'לא מקום זרע'".
בשו"ת 'ערוגת הבשם' (או"ח סי' פ) כתב, שיתכן שבמדבר זרעו הסממנים בעציץ נקוב, ולכן שפיר היו במשכן מלאכות הללו בפועל ממש, מאחר שזריעה בעציץ נקוב נחשבת כיונק מן הקרקע. סברא כזו העלה גם ה'כלי חמדה' (בספרו 'חמדת ישראל' ח"ב סי' יד אות ג), אכן העיר על זה כי הדברים אינם נכונים, שהרי כל הטעם דעציץ נקוב חשיב כקרקע הוא משום שהעציץ יונק מן לחלוחית הקרקע, ואם כן זהו דווקא במקום שהקרקע עצמה מצמחת, ואילו במדבר - שאינה מצמחת - לא שייך דבר זה. וכן העיר הגה"צ ר' לוי יצחק גרינוואלד זצ"ל אב"ד צעהלים, בנו של ה'ערוגת הבושם', בהערותיו על תשובת אביו (שם).
הגאון אב"ד צעהלים זצ"ל בהערותיו שם ציין לדברי ה'אור החיים' הק' על הפסוק בפרשת מקושש עצים (במדבר טו, לב): "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת", והקשה האוה"ח הק': "מה בא הכתוב להשמיענו שהיו ישראל במדבר", וכתב: "ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם (שבת צו, ב) וז"ל 'במתניתא תנא, מקושש תולש הוה' עד כאן, ולצד שתקשה לדברי התנא, והלא אמרו רבותינו (חולין פח, ב) בדיני כיסוי דם חיה ועוף 'אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת' עד כאן, אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש, לזה הקדים לומר: 'ויהיו בני ישראל במדבר', ואמרו ז"ל (תנחומא קדושים ז ועי' שהש"ר ד, כז) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים, ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש, גם לסברת רב אחא בר יעקב (שבת צו, ב) שאמר - מעמר היה, יתיישב גם כן הכתוב בדרך זה [כי אין מעמר אלא בגידולי קרקע (עי' מנ"ח שם מעמר ז)]". ונביא בזה דברי המדרש תנחומא במלואם: "כיון שישראל יצאו ממצרים והיו מהלכין במדבר, הוריד להם הקב"ה את המן והגיז להם את השלו והעלה להם את הבאר, והיה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים ומכניס אצלו והיה נוטע בו תאנים ורמונים ועושין פירות בן יומן - כשם שהיה מתחלת ברייתו של עולם עץ פרי עושה פרי למינו... משנסתלק הבאר מה כתיב שם (במדבר כ, ה) 'לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון', כל כך למה 'ומים אין לשתות'". ולפי זה שפיר היה שייך לזרוע סממנים לצורך המשכן במדבר, כי מלאכת המשכן היתה אחר שהיה להם הבאר שעל ידו היתה קרקע המדבר מצמחת (ראה 'לב אריה' חולין שם ובהסכמת הגרי"ש נתנזון על הספר).
עם ההקדמה הנזכרת ניתן ליישב גם הערת ה'אגלי טל' (פתיחה אות כה והלאה) כשדן בנידון האמור, ומצדד כדברי ה'פני יהושע' הנ"ל, והוסיף הערה נוספת בזה, כי לא ניתן לומר שאחרי שנצטוו במלאכת המשכן חרשו וזרעו את הסממנים, כי "הרי בשני ימים אחר שאמר להם משה ציווי של מלאכת המשכן נשלמה כל הנדבה, ואיך אפשר שיצמחו ויגמרו בזמן קצר כזה. ואם היה דרך נס, איך לא נמצא בדברי חכז"ל במדרשות שידברו בנס כזה. אלא ודאי, מאחר שהיה מקובל בידם מיעקב אבינו שיעשו משכן, ועל כן צוה אותם שיטעו ארזים במצרים למשכן, חרשו וזרעו ג"כ סממנים לצורך המשכן...". ולהאמור י"ל שהדברים נזכרים בדברי המדרש הנ"ל: "והיה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים ומכניס אצלו והיה נוטע בו תאנים ורמונים ועושין פירות בן יומן". מפורש יוצא, שתוך יום אחד היו עושים פירות, ובכן שפיר צמחו ונגמרו בשני ימים בלבד.
