הגעה לקוו הסיום / רפי זברגר

שבת עג ע''א

הקדמה

ניתן לומר כי הדף שלנו הוא הדף המרכזי במסכת שבת. בדף זה אנו לומדים משנה המפרטת את כל שלושים ותשעה אבות מלאכה האסורות בשבת. במסגרת מאמר זה נעסוק באב מלאכה שלושים ושמונה: מכה בפטיש. בבסיס האיסור הוא "הכאה אחרונה של האומן המייצר כלי", ובכך הוא מסיים את פעולתו. חכמים הרחיבו את האיסור לכל המלאכות, והגדירו אב מלאכה זה כסיום כל פעולה בשבת.  

הנושא

רש''י על המשנה מפרש מהו אב מלאכה זה:
הוא גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה, ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה:
לפירושו של רש''י מדובר בהכאה בפטיש לא על הכלי שאותו סיים ליצור האומן, אלא על הסדן (בסיס שעליו עובד האומן). מטרת הכאה זו ''להחליק'' את הפטיש לקראת יצירת הכלי הבא. זהו בעצם נקודת זמן המציינת סיום יצירה של כלי. 
יש להבין את מלאכת ''מכה בפטיש'' לאור משנה שלמדנו בתחילת פרק הבונה (דף ק''ב:)
הבונה כמה יבנה ויהא חייב? הבונה כל שהוא, המסתת, והמכה בפטיש, ובמעצד, הקודח כל שהוא – חייב.
זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת – חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה – חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה:
משנה זו עוסקת באב מלאכה בונה, ומדגימה אותו בין היתר ב''מכה בפטיש''. לפירוש רש''י במשנה שלנו, אפשר לומר כי המכה בפטיש של המשנה שם, אינו המכה בפטיש של משנתנו (ניווכח בהמשך כי רש''י בעצמו סובר אחרת). שם כנראה מדובר על מכה בפטיש על הכלי תוך כדי יצירתו. לעומת זאת, המכה בפטיש אצלנו, עוסק בהכאה על הסדן ליישור הפטיש לקראת המלאכה הבאה. 
לשונו של רש''י "מכה בקורנס על הסדן להחליקו'' דומה ללשונו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם. לכאורה רבן שמעון בן גמליאל חולק על חכמים (יש גרסה במשנה שם שלפיה אין מחלוקת), ולפי זה קשה, כיצד רש''י מסביר את משנתנו כדעת רבן שמעון בן גמליאל, החולק על חכמים. 
ואמנם, ראשונים אחרים (הר''ן ועוד) חולקים על רש''י בעקבות הערה זו, וסוברים כי ''מכה בפטיש'' במשנתנו הוא הכאה על הכלי עם סיום יצירתו, ולא על הסדן. הכאה זו מהווה סיום הכנת הכלי ובכך ניתן להתחיל להשתמש בו. 
לפי פירוש זה ניתן אולי לומר כי ''מכה בפטיש'' של פרק בונה, עוסק בהכאות של הפטיש על הכלי תוך כדי יצירתו, וזהו חלק מאיסור בונה, וה''מכה בפטיש'' של משנתנו עוסקת בהכאת על הכלי, לאחר שכבר הושלמה צורתו, ורק כדי לעצבו באופן סופי עם תום יצירתו. וזה באמת אב מלאכה נוסף של ''מכה בפטיש''.
רש''י במשנה בפרק הבונה מסביר באופן שונה:
גם הוא באבות מלאכות והוא בלעז פי"ק (מעדר) שמפוצץ בו את האבן מן הסלע, לאחר שחצב את האבן סביב, ומבדיל מן ההר קצת, הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת - וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן. וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש היא:
לפי רש''י גם ''מכה בפטיש'' המוזכר בפרק הבונה, אינו אלא ''מכה בפטיש'' המוזכר אצלנו. ''מכה בפטיש'' שם אמנם ''שייך לאב מלאכה בונה'' אך גם מהווה אב מלאכה בפני עצמו. הדוגמא שרש''י מביא עוסקת בחציבה בסלע. ישנם ''פעולות הכנה'' של חציבה מסביב לאבן שמבקשים להבקיע, ולאחר שפעולות אילו הסתיימו, מכים את ''המכה האחרונה'' על האבן, שהיא הגורמת לאבן להיבקע מן הסלע וליפול ארצה. פעולה אחרונה זו נקראת ''מכה בפטיש''. רש''י מוסיף שכל פעולות הדומות לה, המסיימות את המלאכה נקראות גם ''מכה בפטיש'' ונאסרו משום אב מלאכה זה. וכך גם לשונו של הרמב''ם על משנתנו: 
... ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו: המירוט (לתלוש, למרוט, או לצחצח), והחיכוך, ומיני הייפוי - כולם תולדות מכה בפטיש, והוא אמרם: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום "מכה בפטיש".
כל ''פעולה שיש בה גמר מלאכה'' הינה אסורה משום 'מכה בפטיש''. 

מהו המסר

למדנו על מספר פירושים של "הכאה בפטיש". הכאה על הכלי תוך כדי יצירתו, והכאה על הכלי עם תום יצירתו, או הכאה על הסדן בסיום יצירת הכלי.
נראה כי התורה וחכמינו התייחסו למלאכה המסיימת את היצירה או העבודה, כדבר משמעותי ושווה התייחסות ספציפית מעבר לכל הפעולות שהיו לפני כן. ננסה להסביר את שורש העניין. מצד אחד ישנה משמעות גדולה לסיים ולהכריז על כל עשייה כ''מוגמרת'', דבר המהווה ''סיבה למסיבה'' בפני עצמה. הסתכלות נוספת על הסיום, היא מחמת הקושי הקיים אצל אנשים מסוימים לסיים דברים. יש אנשים אשר יכולים ''להתבדר'' ולעשות פעולות שונות ומשונות, אבל מתקשים מאוד ''להגיע לקו הסיום''. לא מצליחים להיות מסודרים, מאורגנים, החלטתים וביצועיסטים עד הסוף. מוצאים כל הזמן שאלות, ספיקות, בעיות וכל סיבה שלא תהא, העיקר לא לסיים. זהו אחד המאפיינים של ''הפרעות קשב וריכוז'' שאנו מכירים היום. המדענים מציינים כי חמישה אחוז מכלל הילדים וכן, שנים – שלושה אחוז מבוגרים סובלים מסימפטום זה, ברמה כזאת או אחרת.
לאור זאת, נוכל אולי להבין קצת יותר טוב מדוע התורה מלמדת ומייחסת חשיבות מיוחדת לסיומים, ואף מגדירה אב מלאכה מיוחד וייחודי של ''מכה בפטיש''. הדבר מחנך אותנו לחשיבות הארגון, אופן ביצוע מסודר ומושלם, והשתדלות להגיע לקו הסיום ו"להכות בפטיש".


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]