הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

כללי פסיקה: רבה אביי ורבא; "הלכה כתראי"; "סוגיה כוותיה"; "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"

שבת עג ע"ב

והמעמר. אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא - חייב משום מעמר. אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע.

1.
מחלוקת בין רבא לאביי. אביי סובר שמלאכת "מעמר" אסורה רק בגידולי קרקע ולא כשאוסף מלח מהקרקע.

2.
רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ה:

...ואין עמור אלא בגדולי קרקע.

משמע מהרמב"ם שפסק בסוגייתנו כאביי. ועל כך יש דיון מעניין בפרשנים.

3.
מגיד משנה הלכות שבת פרק ח הלכה ה:

ואין עמור אלא בגידולי וכו'. פרק כלל גדול (שם שבת דף ע"ג:) אמר רבה האי דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עמור אלא בגידולי קרקע ופסק כאביי דהוא בתרא:

ה"מגיד משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק כאביי מפני שנחשב כ"בתראי" לרבה.

4.
הסבר והערות:

4.1
הוא גורס בגמרא "רבה" במקום "רבא".

4.2
כנראה שהוא סובר שהלכה כאביי נגד רבה, למרות שרבה היה רבו של אביי. והלכה כאביי על פי הכלל, שהלכה כבתראי [=הלכה כחכם המאוחר יותר מבחינה כרונולוגית-הסטורית-סדר הדורות] אפילו אם ה"בתראי" היה תלמידו של החולק עליו.

4.3
משמע ממנו, שהלכה כבתראי חל גם ביחס לדור אחד שלפני אביי ורבא [אולי בגלל שהחולק הוא אביי] ולא כשיטות שטוענות שכל הכלל של "הלכה כבתראי" חל רק מדורם של אביי ורבא ואילך.

4.4
משמע ממנו שאם באמת החולק על אביי היה רבא ולא רבה, הרי שההלכה היתה כרבא ולא כאביי על פי הכלל שבדרך כלל הלכה כרבא נגד אביי [מלבד במקרים חריגים כמו "יע'ל קג'מ"].

4.5
יש ראשונים שגורסים בסוגייתנו – כבדפוסים – "רבא", ולכן הם פוסקים כרבא נגד אביי - בניגוד לפסק הרמב"ם. ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רפב.

4.6
הערה: נראה, שאפשר לנמק את השינוי מ"רבא" ל"רבה" לא בגלל פסק ההלכה של הרמב"ם, אלא בגלל שהכלל הוא שהגמרא תמיד מקדימה את דברי אביי לדברי רבא – מפני שהיה גדול מרבא, ובסוגייתנו דברי רבא הוקדמו לדברי אביי ולא מתיישב עם הכלל האמור, ולכן יש לגרוס "רבה" ומובן מדוע דברי רבה - שהיה רבו של אביי - מוקדמים לדברי אביי.

4.7
ונראה עוד לומר – כך יסבור הרמב"ם – הגירסא בגמרא תישאר "רבא". "עורך הגמרא" בכוונה הקדים כאן את דעת רבא לדעת אביי [בניגוד לכלל שהזכרנו, שכעיקרון – יש להקדים את דעת אביי לדעת רבא] כדי ללמדנו שהוא – עורך הגמרא – מכריע כדעת אביי [כי "עורך הגמרא" "מסדר" – כשזה מתאפשר - את מבנה הסוגיה באופן שההלכה היא כדעה המובאת מאוחר יותר במבנה הסוגיה – בלי קשר ל"סדר הדורות"].

5.
ובקשר לדברים שהסברנו לעיל ב"מגיד משנה":
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שטז:

רבא ורבה, שהיה רבו של רבא, נחלקו ראשונים אם הלכה כרבה, לפי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב, או שהלכה כרבא שהוא בתרא111. ...
רבה ואביי, תלוי במחלוקת אם הלכה כרבה שהוא רבו או כאביי שהוא בתרא116.

12. [דילוג בספרות]

ויש להוסיף:
בסוגיה בעמוד א מובא הקטע הבא:

איתמר, נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. רבא אמר: פטור, אביי אמר: חייב. רבא אמר: פטור, דלא קמיכוין לזריקה דארבע. אביי אמר: חייב, דהא קמיכוין לזריקה בעלמא.
כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים; רבא אמר: פטור, ואביי אמר: חייב. רבא אמר: פטור, דהא לא מיכוין לזריקה דאיסורא. ואביי אמר: חייב, דהא קא מיכוין לזריקה בעלמא.
וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא - בההוא קאמר רבא, דהא לא קמיכוין לחתיכה דאיסורא. אבל נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, דארבע בלא תרתי לא מיזרקא ליה - אימא מודה ליה לאביי. ואי אשמעינן בהא - בהא קאמר רבא, דהא לא קמיכוין לזריקה דארבע. אבל כסבור רשות היחיד ונמצא רשות הרבים דמכוין לזריקה דארבע - אימא מודי ליה לאביי, צריכא.

13.
רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה ח:

כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.

הערה על הרמב"ם: לכאורה, גם בפתיחה וגם בסיום הוא כותב את אותו עיקרון, אלא שיש לחלק: בפתיחה [ברישא] של דבריו הוא מדבר על מקרה שהמעשה שאליו האדם התכוון גם הוא אסור, אלא שבפועל נעשתה מלאכה אחרת [בלי לפרט אם מדובר במעשה של "אב" אחר או במעשה שיש עליו עונש אחר] ולכן דינו "פטור", ומשמעות הביטוי "פטור" - שאמנם הוא פטור מעונש אבל "אסור", שהרי אסור היה לו לעשות את המעשה הראשון.

אבל בסיפא מדובר שכוונתו הראשונה היתה לפעולת היתר גמורה אלא שנעשתה בידו פעולת איסור ["מתעסק"] הרי שהמעשה הראשון יהיה מותר לו לביצוע גם בעתיד ולכתחילה.

14.
מגיד משנה הלכות שבת פרק א הלכה ח:

נתכוין לעשות דבר המותר וכו'. זה מחלוקת אביי ורבא פרק כלל גדול (שבת דף ע"ג) ובהרבה מקומות ופסק כרבא, ויש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה ועיקר הפירוש הוא נתכוון לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר ואפ"ה פטור ולזה הסכים רמב"ן:

ה"מגיד משנה" מסביר שהעיקרון של הרמב"ם נפסק על פי דעת רבא בסוגייתנו.

14.1
הסבר: בסוגייתנו הגמרא מביאה כמה מקרים שבהם חלוקים אביי ורבא, ובכולם רבא פוטר ואביי מחייב. והכלל הוא שהלכה כרבא נגד אביי [מלבד בדינים הידועים כ"יע'ל קג'מ"].

14.2
אולם נקשר סוגיה זו לדברים שניתחנו לעיל בראשית דברינו - בסוגיה שבעמוד ב.

14.3
הקושי הגדול כאן [בעמוד א] שבכל המחלוקות בסוגייתנו דברי רבא מובאים לפני דברי אביי, והרי כבר נקבע שתמיד – בש"ס – דברי אביי מובאים לפני דברי רבא, ולכן לפעמים "מחליפים" את רבא ל"רבה".

15.

מפאת חשיבות העניין נעתיק את דברי ה"מנחת יהודה":
דף ע"ב עמוד ב:

לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור כו' וכתב הגרי"ב ז"ל בצדו דלפי מ"ש הרא"ש [פ' הזהב סימן י"ט] שלא מצינו בכל הגמרא שמקדים רבא לאביי כי אביי מלך קודם רבא וכו' א"כ יש לגרוס הכא אביי אמר וכו'.
או דצ"ל רבה אמר פטור וכו' ע"כ. עיין מ"ש לעיל ולקמן עג ב'.
ואף דכן הוא בדברי הרא"ש ז"ל וכן בדברי התוס' בכמה מקומות, אבל בכ"ז הענין נצרך לגדר.
ולע"ד גם כאן צריך לגרוס רבא קודם אביי כי עיקר דינו הוא דרבא דמייתי סייעתא לדבריו, ולאביי פריך בסוף שגג בלא מתכוין היכי דמי, משני לה אביי. ורבא מכריח מברייתא כדבריו, שמע מינה דמרא דשמעתתא היה רבא, ולכך גם רב אשי מסדר הש"ס קבעה למלתיה דרבא קודם כך נ"ל.

הסבר:

15.1
כנראה שיש לשנות את הדברים המובאים, ובאמת לשנות [לכתוב] את דברי אביי לפני דברי רבא. ובודאי שאינו מתכוון להחליף את השמות של "רבא" ל"אביי" ולהיפך, כי אז מדוע פוסקים כרבא [בדפוסים].

15.2
לפי הסבר זה יש רשות להחלפת גירסאות ללא תימוכין בכתבי יד אלא על פי "כללים"!

15.3
אפשרות של שינוי הגירסא ל"רבה" במקום "רבא" [גם כאן אולי ללא סימוכין בכתבי יד]. אולם לפי זה מתעוררת קושיה: מדוע הלכה כרבה נגד אביי – לפי ה"משנה למלך" - שהבאנו למעלה - שהרמב"ם - כעיקרון - תמיד פוסק כאביי נגד רבה מפני שאביי נחשב "בתראי" לרבה.

15.3.1
ואולי יש לומר שפוסקים כרבה [לפי גירסה זו] מפני שכך משמע במהלך הסוגיה ["סוגיה כוותיה" / "נדשקיל וטרי אליביה"]. וקשור להסבר הבא:

15.4
הכלל שדברי אביי תמיד מובאים לפני דברי רבא איננו כלל הכרחי ותמידי! בסוגייתנו רבא הוא "מרא דשמעתתא", כלומר, הוא "התחיל"... הוא זה שהביא תחילה את דינו ועליו נסוב הדיון.

15.5
נראה שעיקר העניין הוא בדברי רבא שעליו נסוב הדיון ["מדשקיל וטרי אליביה"], שהרי הגמרא עושה "צריכא" ומסבירה שיש חידוש בדברי רבא בכמה דוגמאות כדי ללמדנו שהוא לא מודה לאביי באף אחת מהדוגמאות שבהם שניהם נחלקו.

15.6
אבל עדיין לא ברור מדוע יש להביא את דברי רבא לפני דברי אביי, אלא אם נאמר שבאמת – מבחינה הסטורית-עובדתית – רבא אמר את דבריו לפני שאביי הגיב [וכך אומר ה"מנחת יהודה" בהמשך דבריו – על סוגייתנו].

15.7
אבל קשה, שלפי זה יוצא שתמיד נוכל לומר כך כאשר דברי רבא בגמרא מובאים לפני דברי אביי. אלא כנראה שכוונת המחבר [ה"מנחת יהודה"] לומר כך: כאשר יש סוגיה שהמבנה שלה הוא "רק" הבאת מחלוקת בנוסח של "איתמר... אביי אמר ... רבא אמר" אז דינו של אביי מובא לפני דינו של רבא. וכאשר יש דיון בין אביי לרבא תלוי מי מביניהם אמר את דבריו "ראשון" מבחינה הסטורית-עובדתית.
אבל קשה מאד שהרי בסוגיה לעיל מדובר באמת ב"איתמר..." בלי דיון אישי בין אביי לרבא.

15.8
אלא יש לומר, כאשר דינו של רבא נראה "פשוט" יותר אזי דברי [דינו של] רבא מובאים לפני דברי אביי!

ראה "תגובות"