דיוק וחידוש ברש"י

שבת דף סה

עמוד א

רש״י ד״ה שוכתא. ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע''ז רוי''ל ויפה למכה שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב''מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.):
רש"י מביא מרחוק לחמו שיכל לכתוב מראה מקום למסכתינו דף קב ע"א א''ר ירמיה שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן אביי אמר כיון דמשתכי לא עבדי הכי, ומסביר רש"י דמשתכי. מעלין חלודה המחטין רואי''ל : ולחלוחית וחלודה זה אותו הדבר בשני שלבים בהתחלה לחלוחית ואח"כ מחליד, ושם גם לא הראה מראה מקום, ומה הוצרך לצורך הפשט להביא שני מראה מקומות, ומדוע מקדים את בבא מציעא לתענית אף שבסדר הש"ס מסכת תענית קודמת, ועוד כותב שם הפרק אלו מציאות שזה סימן שראוי לעיין שם יותר מן המקום בתענית שמצינו באופן כללי שמכך מבינים שענינו מן הדברים הצריכים תענית או מסימני קללה, ובכל אופן ציון המקום לתענית מראה גם כן שיש בנותן טעם לכאן,
והנה יאורו עינינו שנסכה בדפי הגמרות בשני מקומות הללו:
הראשון - בפרק אלו מציאות ענינו שייך לברכת השי"ת ולכן הקדימו, וכך נאמר שם - מתני' מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו: גמ' תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי לא צריכא דשתיך טפי: וברש"י - תנא. גבי גל וכותל ישן: שיכול לומר לו. לבעל הגל או לבעל הכותל: של אמוריים. שהורישו אבותינו היו: ישראל לא מצנעי. ומחציו ולפנים אמאי שלו הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים: דשתיך טפי. העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו:
והוא על פי מה שנאמר בפרשת מצורע (ויקרא יד פסוק לד ) כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַֽאֲחֻזָּ֑ה וְנָֽתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם: וברש"י ונתתי נגע צרעת: בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:
את מראה מקום זה ציין רש"י גם בשם הפרק אלו מציאות שענינו מציאה, וכן שיגרת הלשון למצוא רפואה למכה, וכמאמר הפייט ביום הכיפורים כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף \ בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף \ כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף \ לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר, וכמה מפליא בפיוט זה הקשר בין הכסף לתרופה.
השני – במסכת תענית ענינו קללה דאיתא שם - אמר ר' אמי מאי דכתיב {קהלת י-יא} אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון אם ראית דור שהשמים משתכין כנחשת מלהוריד טל ומטר בשביל לוחשי לחישות שאין בדור מאי תקנתן ילכו אצל מי שיודע ללחוש דכתיב {איוב לו-לג} יגיד עליו רעו ואין יתרון לבעל הלשון ומי שאפשר לו ללחוש ואינו לוחש מה הנאה יש לו ואם לחש ולא נענה מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה שנאמר {איוב לו-לב} ויצו עליה במפגיע ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר {ירמיה ז-טז} ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי ואם לחש ועלתה בידו ומגיס דעתו עליו מביא אף לעולם שנאמר {איוב לו-לג} מקנה אף על עולה,
והכוונה שעצירת הגשמים באה בשביל חסרון התפילה והגמרא הביאה את הלשון שהשמים משתכין כנחשת על פי הנאמר בפרשת כי תבוא (פרק כח פסוק כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל-רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר-תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. וברש"י והיו שמיך אשר על ראשך נחשת - קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו, וכן נאמר ואם לא תשמעו לי ואם תלכו עמי קרי וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך ידבק ה' בך יככה ה' הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד וגם כן בקללה זו הקל שבראשונות הוא אומר את שמיכם כברזל וארצכם כנחושה שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ומתוך כך יהא חורב בעולם והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיע והיא מרקבת פירותיה וכאן הוא אומר שמיך נחשת וארצך ברזל שיהיו שמים מזיעין אע"פ שלא יריקו מטר מ"מ לא יהיה חורב של אבדן בעולם והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע ואין הפירות מרקיבין מ"מ קללה היא בין שהיא כנחושת בין שהיא כברזל לא תוציא פירות וכן השמים לא יריקו מטר.
את מראה מקום זה מציין רש"י בשם המסכת "תענית" שענינה צום ותפילה, אף שהענין שם הוא "נחושת" ולא כסף, וכאן בענין המכה הרפואה היא דווקא במטבע "סלע" מכסף, ועיין בתוספות שתמה מדוע דווקא סלע, ובמאירי הסביר מפני שהסלע גדול, ויעויין עוד במהרש"א, ורש"י הביא את ענין הנחשת והדימוי של השמים לנחשת המזכיר את נחש הנחשת, כעין לשון נופל על לשון, שמשה רבינו עשה לרפואת העם מנשיכות הנחש, וכפי שכתוב בפסוקים (במדבר כא פסוקים ח – ט ) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל־הַנֵּס וְהָיָה אִם־נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת־אִישׁ וְהִבִּיט אֶל־נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי: וברש"י - {ח} על נס. על כלונס שקורים פירק''א בלע''ז [מוט] וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קראו נס: כל הנשוך. אפלו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אתו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו' , שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכונה. ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים: {ט} נחש נחשת. לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקדוש ברוך הוא קוראו נחש, ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על לשון: וכן הגמרא משתמשת בענין זה בלשון לוחשי לחישות, ומאמר הקב"ה למשה עשה לך שרף, ובמשנה באבות (פרק ב' משנה י') איתא על תלמידי חכמים לחישתן לחישת שרף, ועל כן ממשיכה הגמרא ואם לחש ולא נענה ילך לחסיד שבדור.
במטבע סלע שהיה בימי המשנה הוא מימי המרד הגדול של בר כוכבא שעליה הייתה מוטבעת צורת בית המקדש, לכן החשיבות בצורה זו היא ההתבוננות במי ששיכן שמו בבית זה, ועליה רמז רש"י ברפואה שמשה רבינו עשה בהוראתו של הקב"ה על מנת שנסתכל לשמים שמשם תבוא הרפואה, גם בימינו סמלי בתי הרפואה ובתי המרקחת בצורת נחש, וחשוב שנזכור את הנחש הראשון שהיווה תזכורת למי צריך לקוות לרפואה.
ומכאן יש לנו ללמוד לענינו במכה שתחת הרגל ומניח הסלע לרפואה, הרי גם כשמקבלים מכה לפעמים יש בזה טובה, ועוד צורך יש במכה על מנת שנתפלל להשי"ת שממנו הרפואה אליו נלחוש ונערוג ורפואה קרובה לבוא.

מקור: ויקיפדיה.