ראיה באור חיובי וטוב / רפי זברגר

שבת נט ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק כי אסור לאשה לצאת בתכשיטים בשבת, שמא תבקש להראותם לחברותיה, ותטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים. בין התכשיטים שפורטו במשנה: "עיר של זהב". הגמרא מפרשת מהו תכשיט זה. 
 

הנושא

מאי בעיר של זהב?
ואכן שואלת הגמרא מהו התכשיט ''עיר של זהב''. 
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ירושלים דדהבא, כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו.
רבה בר בר חנה ענה בשם רבי יוחנן, כי מדובר ב''ירושלים של זהב'' כמו שעשה רבי עקיבא לאשתו. 
ניזכר ב''ירושלים של זהב'' ובסיפור של רבי עקיבא ואשתו, המתואר במסכת נדרים (נ.): 
ר' עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע.
רבי עקיבא קידש את ביתו של כלבא שבוע, אחר מעשירי הדור. 
שמע (בר) כלבא שבוע, אדרה הנאה מכל נכסיה.
שמועת הקידושין של ביתו עם רבי עקיבא, בעת היותו ''אדם פשוט'' לא מצאה חן בעיני אביה. לכן הדיר אותה מכל נכסיו הרבים, עובדה שחייבה אותם לנדוד ולצאת מן הבית. 
אזלא ואיתנסיבה ליה.
לאחר מכן, רבי עקיבא נשא אותה לאישה. 
בסיתוא, הוה גנו בי תיבנה. הוה קא מנקיטה ליה תיבנא מן מזייה.
ממשיכה הגמרא לספר כי לא היה לרבי עקיבא ואשתו בית קבוע, אלא ישנו במחסן התבן. במקום ההוא, הוציא רבי עקיבא תבן משערות ראשה של אשתו. [יש גורסים כי היא הייתה מוציאה תבן משערות ראשו של רבי עקיבא].
אמר לה: אי הואי לי - רמינא ליך ירושלים דדהבא.
אמר לאשתו: אם היו לי אפשרויות כלכליות, הייתי קונה לך תכשיט ''ירושלים של זהב".
אתא אליהו, אידמי להון כאנשא, וקא קרי אבבא, אמר להו: הבו לי פורתא דתיבנא, דילדת אתתי, ולית לי מידעם לאגונה.
בהמשך, הגיע אליהו בדמות אדם ודפק על דלת המחסן. ביקש מהם מעט תבן, כדי "לשים מתחת לאשתו", אשר ילדה זה לא מכבר, ואין לה על מה לשכב. 
אמר לה ר' עקיבא לאנתתיה: חזי גברא, דאפילו תיבנא לא אית ליה.
אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי את האיש הזה, שאפילו תבן אין לו. לעומת זאת, אנו ''עשירים'' ויש לנו תבן לשכב עליו. 
אמרה ליה: זיל הוי בי רב.
''שלחה'' אותו אשתו ללמוד תורה בבית מדרש רבני. 
אזל תרתי סרי שנין, קמי דר' אליעזר ור' יהושע למישלם תרתי סרי שנין.
הלך ולמד שתים עשרה שנה בבית המדרש של רבי אליעזר ורבי יהושע.
קא אתא לביתיה, שמע מן אחורי ביתיה, דקאמר לה חד רשע לדביתהו: שפיר עביד ליך אבוך. חדא - דלא דמי ליך, ועוד - [שבקך] ארמלות חיות כולהון שנין.
לאחר שתים עשרה שנות לימוד, חזר רבי עקיבא לביתו, ושמע אדם רשע האומר לאשתו, כי אבא שלה ''נהג כשורה'' בכך שהדיר ממנה את נכסיו משתי סיבות. הראשונה: רבי עקיבא אינו ''מתאים לרמה שלה'', והשניה: רבי עקיבא השאיר אותה ''אלמנה חיה'' כל כך הרבה שנים.
אמרה ליה: אי צאית לדילי - ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא.
אמרה לו (לאותו רשע): אם היה שומע לי – היה נשאר עוד שתים עשרה שנה ללמוד. 
אמר: הואיל ויהבת לי רשותא - איהדר לאחורי. הדר אזל, הוה תרתי סרי שני אחרנייתא.
אמר (רבי עקיבא) לעצמו: כיוון שאשתי "נתנה לי רשות", אחזור לאחורי ולא אפגשה. חזר לבית המדרש, ולמד עוד שתים שנה נוספות.
 

מהו המסר

• אנו מכירים את הכלל ''דברי תורה עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר''. נראה כי היחס בין שתי הסוגיות, אצלנו ובמסכת נדרים, ממש משלימות אחת את השניה. אצלנו היה רק אזכור של ''ירושלים של זהב'', ולכן ברור שיש ללמוד ולהכיר את הסיפור כולו. אבל גם הסיפור בנדרים אינו מושלם. לא ברור שם, האם אמנם רבי עקיבא קיים את הבטחתו להביא לאשתו עטרה עם ''ירושלים של זהב'', והנה אנו מוצאים אצלנו כי הגמרא הסבירה את ''עיר של זהב'' במשנה שלנו, כמו זה שרבי עקיבא נתן לאשתו – למדנו מכאן שאמנם רבי עקיבא קיים את הבטחתו ונתן לה תכשיט של ''ירושלים של זהב''.
• כשיש מטרה נעלה, כל שאר הדברים מתגמדים לגמרי. בת כלבא שבוע רצתה מאוד להינשא לרבי עקיבא, ולא הפריע לה שום דבר אחר. הפסד הנכסים והירושה של אביה, שינה מחוץ לבית ואף ב"בית תבן", דלות ועוני ועוד.
נלמד מכאן על חשיבות מציאת משמעויות בחיים. כשיש לאדם יעד, מטרה, תכלית בחיים, הרי הכול נראה אחרת. פחות שמים לב לדברים אחרים, פחות מפריעים ''מצבים בעיתיים''. הכל מתגמד מול המטרה והייעוד הגדול.
• כמה ראיית טוב היה לרבי עקיבא. גם בזמנים כל כך קשים, ראה את "הטוב" שלו ושל אשתו ביחס לאנשים אחרים.
למדנו על ראייה זו של רבי עקיבא, גם בסוף מסכת מכות, בנוגע לאופטימיות של רבי עקיבא, ביחס לחבריו החכמים, בהקשר למצבו של עם ישראל לאחר החורבן.
נשאף לקנות מידה יפה זו ולוא במעט, כדי שנצליח לראות את חיינו באור חיובי וטוב.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]