זכרים לבובין
שבת נג ע"ב
"זכרים יוצאין לבובין. מאי לבובין?... עולא אמר: עור שקושרין להם כנגד לבם כדי שלא יפלו עליהן זאבים. זאבים אזכרים נפלי, אנקיבות לא נפלי?... מי ידעי בין הני להני? - אלא: משום דזקפי חוטמייהו, ומסגי כי דוו".
פירש רש"י: "כי דוו - מביטין כאן וכאן, לפיכך מתקנאין בהם, כסבורים שרוצים להלחם בהם".
וקשה, היות שזכרי האילים ניכרים בהבדלם מנקבות הכבשים בהתנהגותם הלוחמנית, הכיצד אמרו במסכת ביצה דף כ ע"א: "תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם". והלא לפי סוגייתנו היה לתלמידי שמאי הזקן להבחין בבהמתו של הלל הזקן שטבעה כטבע הזכרים דזקפי חוטמייהו ומסגי כי דוו!
אלא, יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ (משלי יב, י). כשם שהלל הזקן צנוע ועניו היה כרחל, שאף במעשה זה נמנע מכל עימות עם תלמידי שמאי למרות שהלכה היתה כדבריו, כך גם האיל אשר הביא לקרבן במידתו אחז, שום בריה לא חשדה בו בששון אלי קרב "כסבורים שרוצים להלחם בהם".
