אחריות בעל שררה / רפי זברגר

שבת נד ע''ב

הקדמה

במשנה השנייה בדף שלנו אנו ממשיכים לעסוק ב''איסורי יציאת בהמה בשבת''. בסופה של המשנה למדנו:
...ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה בעור הקופר, ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים:
נפרש קטע זה לאור הסבריה של הגמרא: 
• גימון הוא ''בר נירא'', ורש''י מסביר כי זהו עול קטן שמניחין לעגל בצווארו, שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל. – ''חינוך מגיל צעיר'' לעבודה המחייבת כפיפת הראש. 
• ועל דדיה של הפרה שמים עור קיפוד כדי שהעלוקות לא ימצצו את חלבה.
• דין רצועה שבין קרני הפרה, תלוי במחלוקת של רב ושמואל אשר למדנו בדפים הקודמים, לגבי איסור בהמה לצאת עם דברים המשמרים ודברים העשויים לנוי. 
o לרב: בין אם הרצועה לנוי, או לשימור – אסור לצאת עמה בשבת.
o לשמואל: לנוי – אסור, אך לשמר – מותר. 
• בנושא פרתו של רבי אלעזר עוסק מאמרנו.
 

הנושא

וחדא פרה הויא ליה? והא אמר רב, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא?
שואלת הגמרא, וכי לרבי אלעזר הייתה רק פרה אחת, שהייתה יוצאת בשבת עם הרצועה בניגוד לדעתם של חכמים, והרי רב סיפר בעצמו, או נאמר בשם רב יהודה, כי רק מספר הפרות שהופרשו למעשר שני מתוך המרעה של רבי אלעזר היה שנים עשר אלף עגלים (משמע שהיו לו מאה ועשרים אלף פרות/עגלים)?
תנא: לא שלו היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה - נקראת על שמו.
עונה הגמרא תשובה מעניינת מאוד: הפרה שעליה מדברת המשנה, אינה מתוך המרעה של רבי אלעזר בעצמו, אלא, שהוא ראה את שכנו היוצא עם רצועה על פרתו בשבת, ולא מיחה בפניו, ולא אמר לו מאומה – מעשה זה ''נחשב'' כאילו שהוא בעצמו עשה זאת! 
ומכיוון שהזכרנו את האחריות של רבנים, אשר יכולים להוכיח אנשים אחרים, ולא עושים זאת, מרחיבה הגמרא ומגדירה את גודל האחריות הזאת: 
רב, ורבי חנינא, ור' יוחנן, ורב חביבא מתנו...
ארבעה חכמים לימדו הלכה מסוימת שמיד הגמרא תפרט אותה. כהערת אגב אומרת הגמרא:
בכוליה דסדר מועד: כל כי האי זוגא - חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן. 
כאשר מוזכרים ארבעת החכמים הנ''ל באחד מסכתות של סדר מועד (מסכת שבת הינה חלק מסדר זה), יש המחליפים 
(כהסבר רש''י) את רבי יוחנן ברבי יונתן. 
כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו.
הלימוד שלימדו ארבעת החכמים: כל רב אשר בכוחו למחות באנשים העוברים עבירה והוא לא מוחה – הרי כאילו ש''עוונם של כל אותם אנשים חלה עליו'' (בלשון הגמרא: "נתפש על עוונם"). והגמרא מסבירה כי כגודל רמתו של האדם כך גדול עונשו על מניעת הוכחה. אם אבא רואה את משפחתו (בלשון הגמרא: אנשי ביתו) עושים מעשה שלא ייעשה ולא מיחה בהם, הרי עונשם עליו, ואם רב עיר אינו מוחה באנשי עירו – כל עוונות אנשי אותה העיר עליו, ואם מדובר במלך או נשיא אשר כל הממלכה נשמעת לו, והוא לא מיחה באנשי הממלכה החוטאים – עוונות כולם עליו. 
אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא - נתפסו על כולי עלמא.
מוסיף רב פפא: אם ראש הגלות בבבל ראה את אנשי בבל עוברים על עבירה מסוימת ולא מיחה בהם – נתפש ראש הגלות על כל אנשי בבל (נקראים ''כולי עלמא''). 
כי הא, דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב (ישעיהו ג', י''ד): ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו, וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם - אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו? אלא אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים.
רבי חנינא מוכיח מימרות אלו מפסוק בישעיהו. שם מתואר כי גם השרים וגם הזקנים (אנשי הסנהדרין המכונים זקנים, מלשון ''זה קנה חכמה") חטאו, למרות ששני פרקים לפני כן, מסופר כי רק השרים חטאו (שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם (א', כ''ג)). ועל כך אומר רבי חנינא: חכמי הסנהדרין של אותה תקופה ראו אנשים אשר חטאו ולא מיחו בידם, לכן נחשב כאילו שהם עצמם חטאו.
 

מהו המסר

• חינוך מגיל צעיר – לפעמים ניתן ללמוד ''דרכי חינוך'' גם מ...חינוך בהמות. למדנו במשנה ובגמרא, כי כדי לחנך את העגלים להסתכל תמיד למטה על מנת ''לשאת בעול'' בהמשך חייהם, שמים להם בגיל צעיר עול על צווארם (''גימון''). מכאן נוכל גם ללמוד ''פרק בחינוך ילדים''. מעשים שהם מתרגלים לעשות בגיל צעיר, הופכים להיות חלק מהחיים שלהם גם בהמשך. וככל שנרגיל ונפנים אצלם מעשים טובים של חסד ויראת שמים בינקותם, הרי שנראה פירות בהמשך גדילתם. בבחרותם ובזקנותם ימשיכו בעז''ה לנהוג באותם דרכים ובאותם אופנים.
• אחריות ''בעל השררה'' – למדנו איזו אחריות נושא אדם שיש לו מרות על אנשים אחרים. בין אם מדובר בהורה, מורה, מדריך או רב. אם יש ציבור, בין קטן, ובין גדול מאוד הנשמעים לדברים של אדם אחר, הרי שכוחו של אדם זה מטיל עליו אחריות כבידה. הוא חייב לשים לב כל הזמן על מעשיהם של אותם אנשים, ואם הוא מבחין בעשייה שלילית הדורשת התייחסות, הוא חייב להוכיחם. חייב להסביר בנעימות ובחד משמעיות את גודל טעותם, ולנסות בכל כוחו להניעם ממעשיהם הלא טובים. אם לא עשה כך – למדנו היום שמעשיהם ''חלים'' גם עליו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]