סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

כיצד מכריעים בספיקות?

ניתוח ספרותי של סוגיה / הרב שאול יותן וינגורט

בבא מציעא ב ע"א

  

המשנה הפותחת את מסכת בבא מציעא היא: שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.

החלק הראשון בסוגית הגמרא (1-2. ב, א: למה לי – ב, ב: בעל כרחיה) הוא על המקרים בהם מדובר במשנתנו. מרכז הסוגיה (3-4-5. לימא מתניתין – ג, א: מבעל הבית) כולל שלש אפשרויות נוספות של הכרעה בספיקות. החלק השלישי בסוגיה (6-7. תני רבי חייא – ה, ב: ולא לו) הוא על שני לימודים אפשריים מהדין במשנתנו.

החלק הראשון פותח בשאלה מדוע נאמר במשנה גם "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה", וגם "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי"? בתחילה משיבה הגמרא שזהו באמת מקרה אחד, והמשנה מלמדת אותנו שראיה בלבד איננה קונה. ואולם, רב פפא או רב שימי בר אשי או סתם הגמרא מפרשים, שמדובר במשנה גם על מציאה וגם על מקח וממכר, וצריך לומר את שני הדברים.

במרכז הסוגיה באים שלשה תנאים שהמשנה איננה פוסקת כמו הכרעתם בספיקות. בתחילה הגמרא אומרת שהמשנה כלל אינה סוברת כמותם, ולבסוף היא מכריעה שהמשנה יכולה להיות גם לפי דעתם. (א) בן ננס אמר במקרה של חנוני על פנקסו: כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא, ואילו במשנתנו שני הצדדים נשבעים! ודוחה הגמרא, שייתכן במקרה של משנתנו ששניהם הגביהו ביחד את המציאה. (ב) סומכוס אמר: ממון המוטל בספק - חולקין בלא שבועה, ואילו במשנתנו נשבעים! ודוחה הגמרא, שייתכן שסומכוס אמר את דבריו דווקא כאשר כל צד טוען שמא, אך כאשר כל צד טוען ברי צריך להישבע, או שהוא אמר את דינו היכן שיש דררא דממונא, או שהשבועה במשנתנו היא מדרבנן. (ג) רבי יוסי אמר על שנים שהפקידו אצל אחד: אם כן מה הפסיד רמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו, ואילו במשנתנו חולקים את הטלית. ודוחה הגמרא, שבמשנתנו אין בוודאות רמאי.

בחלק השלישי של הסוגיה לומד רבי חייא ממשנתנו שני דברים. הראשון, אם אחד אומר לחבירו: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר. וזהו ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'. והרי כאן, כיוון שהוא אוחז בטלית – אנו עדים שמה שכל אחד מהם תופס הריהו שלו, ושנינו: ישבע! אמנם, הגמרא דוחה את הראיה מהמשנה, שכן למלוה יש עדים, וללווה אין עדים, ואילו במשנתנו כשם שאנו עדים לאחד כך אנו עדים לחבירו. לפיכך, מציעה הגמרא שההוכחה ממשנתנו היא על מימרא אחרת של רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך - חייב. מהו הטעם? הילך הוא גם כמודה מקצת הטענה, וכאן במשנתנו, כיוון שהוא תופס הרי זה כמו הילך, ושנינו: ישבע. רב ששת חולק וסובר שהילך פטור. מהו הטעם? כיוון שהחייב אמר לו הילך, הזוזים שהוא מודה בהם – כאילו אוחז בהם המלווה, ובחמשים הנוספים – הרי איננו מודה, הלכך אין כאן הודאת מקצת הטענה. לשיטת רב ששת, משנתנו היא תקנת חכמים, ואין ללמוד ממנה. ומספרת הגמרא, שהיה רועה שמסרו לו כל יום חיות בעדים, ויום אחד מסרו לו בלא עדים, לסוף אמר להם: לא היו דברים מעולם. ואולם, באו עדים והעידו שהוא עצמו אכל שתים מהבהמות. אמר רבי זירא: אם הדין הוא כרבי חייא הראשון – הריהו נשבע על השאר. ומסיקה הגמרא, שהכוונה היא לכך שהעומד כנגדו נשבע, כיוון שהוא פסול לשבועה.

מרכז הסוגיה מדגיש, שעוסקים אנו בדיני הכרעה בספיקות, ויש לנו כמה אפשרויות להכריע בזה, אך משנתנו מחדשת שחולקים בשבועה, וזוהי שבועה מתקנת חכמים כדי שלא יהיה כל אחד תוקף טליתו של חבירו. החלק הראשון מציע במשנתנו לקרוא אותה רק במציאה או גם במקח וממכר, והחלק השלישי מקביל לו ומציע לקרוא את משנתנו כעדות של המציאות – אנן סהדי – או כנתינה של אחד לחבירו.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר