נעימת הלב / רפי זברגר

שבת ל ע''א-ע''ב  

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם על מספר מצבים המתירים לכבות נר בשבת מפני פיקוח נפש:
המכבה את הנר: מפני שהוא מתיירא מפני נכרים, ומפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן – פטור...
הדוגמאות המובאות במשנה: בזמן גזירת מלכות האוסרת להדליק נרות, או מחשש שאור הנר יביא ליסטים העלולים להרוג, או חולה במחלת נפש שהאור מפריע לו מאוד, וכן ''חולה רגיל'' אשר גם לו מפריע האור מאוד מאוד. 
בכל המקרים הנ''ל פוסקת המשנה כי מותר לכבות את הנר בשבת (מותר אפילו לכתחילה עקב הסכנה). 
 

הנושא

שאול שאילה זו לעילא מרבי תנחום דמן נוי: מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא?
הובאה שאלה לפני רבי תנחום אשר גר בעיר הנקראת ''נוי'': האם מותר לכבות נר לצורך חולה מסוכן?
לפני שענה רבי תנחום על השאלה פתח בדברי דרש (אשר בסופו של דבר יהיו גם קשורים לשאלה זו).
פתח ואמר: אנת שלמה, אן חכמתך אן סוכלתנותך? לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה.
רב תנחום בדברו לפני הציבור (שככל הנראה השאלה הובאה לפניהם) פונה כביכול לשלמה המלך ושואל אותו: היכן חכמתך ותבונתך שהיו כל כך מפורסמים בעולם, הרי דברים שאמרת (בספר קהלת) סותרים את דברי דוד אביך, ויותר מכך: דברים שלך שלמה, סותרים דברים אחרים שלך עצמך. והוא מפרט את דבריו:
דוד אביך אמר (תהילים קט''ו, י''ז): לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה, את אמרת (קהלת ד', ב'): וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה .וחזרת ואמרת (קהלת ט', ד'): כִּי מִי אֲשֶׁר [יְחֻבַּר] אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת.
דוד המלך לא מייחס חשיבות לאדם מת, שהרי הוא אינו יכול להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא, לעומת זאת שלמה משבח את המתים ביחס לאנשים חיים. בנוסף לכך, שלמה לכאורה סותר את דבריו, שכן הוא אמר בהמשך ספר קהלת, כי הכלב בעודו בחיים, עדיף על פניו של אריה המת, למרות היותו מלך החיות. במשפט זה לכאורה הוא משבח את החיים, ולא את המתים כפי שמשמע מהפסוק הקודם בקהלת. 
לא קשיא: הא דקאמר דוד: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יהּ - הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת - בטל מן התורה ומן המצות, ואין להקב"ה שבח בו. והיינו דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב (תהילים פ''ח, ו'): בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרו,ּ כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.
בתחילה, רבי תנחום מסביר את כוונת דוד המלך ואומר, כי כל עוד אדם חי הוא ''צובר נקודות'' בלימוד תורה ועיסוק במצוות. אך לאחר מותו, יש לו זכויות רק מכל מה שעשה בחיו ולא יותר - אין אפשרות להוסיף זכויות לאחר המוות. 
לגבי השבח שמשבח שלמה את המתים מביא רב תנחום מספר תשובות. נצטט את ההסבר הראשון: 
ודקאמר שלמה: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ - שכשחטאו ישראל במדבר, עמד משה לפני הקדשו ברוך הוא ואמר: כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר (שמות ל''ב, י''ג): זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם - מיד נענה, ולא יפה אמר שלמה: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ .
כאשר משה התפלל לקדוש ברוך הוא לאחר חטא העגל, בזכות זכויותיו שלו עצמו (של משה) הקדוש ברוך לא נענה לו, אך כאשר הזכיר את זכויות אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב - מיד נענה. מכאן הסיק שלמה, כי פעמים יש לשבח את המתים, אשר ''סגולתם'' גדולה משל האנשים החיים. מפאת קוצר היריעה לא נצטט את שאר ההסברים לפסוק המשבח את המתים, ומיד נעבור לסתירה לכאורה בתוך דברי שלמה עצמו:
ודקאמר שלמה: כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת - כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהילים ל''ט, ה'): הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי - אמר לו: גזרה היא מלפני, שאין מודיעין קצו של בשר ודם. וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא - גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי - אמר לו: בשבת תמות. איפחית דרגא מתותיה. אישתיק, ונח נפשיה.
כדי להסביר את העדיפות של ''הכלב החי'' מן ''האריה המת'', המלמד כי החיים עדיפים על המתים, מביא רבי תנחום את דברי רבי יהודה בשם רב. הוא הסביר את הפסוק בתהילים אשר בו מבקש דוד מהקדוש ברוך הוא שלש משאלות: בקשתו לדעת מתי ימות נענתה בשלילה (לא מודיעים לאדם מתי ימות). לבקשה לדעת כמה שנים יחיה, גם נענה בשלילה מאותה סיבה, ולמשאלתו לדעת באיזה יום בשבוע ימות – גילה לו הקדוש ברוך הוא כי ימות בשבת. 
לאחר מכן, יש דין ודברים ארוך בין דוד לקדוש ברוך הוא, בו ביקש דוד המלך מספר בקשות ונענה בשלילה. לאחר מכן מספרת הגמרא כי דוד הקפיד ללמוד ללא הפסקה בכל השבתות הבאות, כדי שמלאך המוות לא יוכל לבצע את זממו ולהמיתו בעת קיצו. מספרת הגמרא, כי מלאך המוות ''עשה רעש'' בסביבה, ואז הפסיק דוד המלך את לימודו, וכך ''ניצל את הזמן שלא למד תורה'' והמיתו באותו רגע. 
שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה שלחו ליה אחתוך נבלה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו ולא יפה אמר שלמה: כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת?
לאחר מות דוד, שאל שלמה את החכמים שתי שאלות: כיצד ננהג עם דוד המלך אשר מת ומוטל בחוץ בשמש. וכן: הכלבים של בית המלך דוד, אשר היו רגילים לאכול מאכלי מלכים, עתה הם רעבים לאחר מותו. ענו חכמים לשלמה: ניתן לחתוך נבלה ולשים לפני הכלבים לאכול, ולגבי דוד אביו יש להניח כיכר או תינוק כדי שיהיה מותר לטלטלו מן השמש אל הצל. ועל כך אמר שלמה כי הכלב החי עדיף על פני האריה (דוד המלך) המת. שהרי לגבי הכלב לא היה צורך בשינוי, ולגבי טלטול דוד המלך לאחר מותו, היה צריך לשנות ולשים עליו דברים שמותר לטלטלם. 
ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון: נר - קרויה נר, ונשמתו של אדם - קרויה נר. מוטב תכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה:
רק לאחר כל המדרשים וההקדמות הללו של רבי תנחום, נענה לשאלה אשר הפנו אליו בתחילת השיעור, ואמר כי מפני פיקוח נפש מותר לכבות את הנר, שהרי ''מוטב שתיכבה נרו של בשר ודם (נר דולק), על פני כיבוי של נר הקדוש ברוך הוא (כל אדם, ובוודאי דוד המלך).
 

מהו המסר

למדנו היום שיעור "באופן העברת שיעור".
א. הרב נשאל שאלה הלכתית. הוא לא מיהר לענות עליה, אלא התחיל בדרש ארוך מאוד, ורק לבסוף חזר וענה על השאלה. לפעמים ''הכנסת אנשים לאווירת הלימוד'' חשובה לאין ערוך על תשובה הלכתית כזאת או אחרת.
כדי להרגיש את חשיבות לימוד תורה, יש קודם כל להנעים את ליבותיהם של השומעים בכל האופנים האפשריים.
ב. כאשר רבי תנחום ענה סוף סוף על השאלה, הוא פתח ואמר: לגבי השאלה שאני שאלתי...ולא פלוני אלמוני.
יתכן שנהג כך כדי לא לבייש את השואל, שהרי התשובה כל כך ברורה, שיש להעדיף חיי אדם, גם על פני איסור כיבוי של נר בשבת. נלמד מכך כמה יש לדאוג ולא לפגוע בכל אדם, ובוודאי בתלמידי חכמים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]