סיום למסכת בבא בתרא / הרב ברוך וינטרוב
מאחר ואנו מסיימים את מסכת בבא בתרא ועוברים למסכת סנהדרין, אנו נמצאם בנקודה שראוי 'להרים בה את הראש', ולבחון את שאלת משפט הממונות העברי באופן כולל יותר. הסוגיה האחרונה הנידונית במסכת בבא בתרא היא סוגיית ערבות. נבחן את גלגוליה של סוגיה זו במשפט הישראלי המודרני, וכך נוכל לעמוד על יתרונותיו של המשפט העברי הממוני. זאת, אף בנושאים שאין להם הקשר דתי הלכתי מובהק.
דברינו להלן יתבססו על מאמרו של ד"ר אברהם טננבוים "על מעמדו הראוי של המשפט העברי".
ישנם שני הבדלים יסודיים בין ההלכה לבין המשפט האנגלי או העותומני לגבי דיני ערבות. האחד הוא אי יכולתו של המלוה לתבוע את חובו מן הערב קודם שיתבענו מן הלוה. הגמרא מציינת שאף החוק הפרסי היה שונה מן ההלכה בנקודה זו. כלומר, על פי ההלכה חייב הלוה לתבוע את הלוה, ורק במקרה בו הלוה אינו יכול לעמוד בהתחייבותו, אז ניתן לתבוע את הערב. על פי החוק העותומני או האנגלי, ניתן לתבוע את הערב מייד.
הבדל שני הוא לגבי היקף חיובו של הערב במקרה בו ישנם מספר ערבים. על פי ההלכה הערב אחראי לחלקו היחסי בחוב (אלא אם כן שאר הערבים כלל אינם יכולים לשלם) ואילו על פי החוק האנגלי ניתן לתבוע ערב אחד על הסכום כולו.
כאשר מדינת ישראל חוקקה את חוק הערבות (בשנת 1965) הוחלט לקבל את החוק העותומני והאנגלי לגבי שני ההבדלים. נצטט את דבריו של ד"ר טננבוים:
"הבעייתיות בחוק זה התעוררה בחריפותה בהקשר לערבים למשכנתאות שהם מרבית הערבים. הסתבר שאנשים רבים חתמו לידידיהם על ערבויות למשכנתאות בהנחה שהללו יכולים לעמוד בחובותיהם. הבנקים דרשו בדרך כלל מספר ערבים (חמישה) על כל הלוואה. אלא שכשהלווים לא שילמו מסיבות שונות, הסתבר שהבנקים מעדיפים לתבוע ישירות את הערבים. זאת אפילו אם היה רכוש ללווים. יתירה מזו, הבנקים העדיפו לתבוע את אותם ערבים הגונים שקשה היה להם להתחמק מהליכים משפטיים, והתעלמו לחלוטין מהאחרים. סיפורים רבים החלו להתפרסם בעיתונות על ערבים שחתמו לתומם על הלוואות לחבריהם ובסופו של דבר מצאו את עצמם חסרי כל בגין ערבות לדירה ממנה לא נהנו. זאת כאשר הלווים עצמם לא שילמו דבר והעוול הברור נראה בעליל."
התוצאה הייתה, כי בשנת 1992 תוקן החוק, ודיניו שונו בהתאם לדין התורה.
מקרה זה ממחיש היטב את יתרונות ההלכה היהודית על פני שיטות משפט אחרות, אף בנושאים שכאמור, אינם קשורים באופן ישיר למצוות. נראה, כי הגורמים לכך טמונים בדבריו של רבי ישמעאל על בן ננס:
"הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס"
"הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות" - מאז ומעולם נחשבו דיני ממונות למקצוע הדורש בינה והעמקה יתירה. במשך אלפי שנים הושקע מאמץ אינטלקטואלי של מליוני (!) אנשים בהבנת דיני הממונות ההלכתיים. אף אם ניתן להתעלם מן התוצר של רבים מהם, מכל מקום מדובר בכמות הגדולה פי עשרות מונים מן המאמץ שהושקע בכל שיטת משפט אחרת.
"והן כמעיין הנובע" – פעמים רבות, תועלתם של דיני ממונות תלויה בכך שהם יותאמו לחברה כלפיה הם פונים, וינבעו ממציאות החיים השוררת בה. הסיבה העיקרית לחוסר ההתאמה של המשפט האנגלי לחברה הישראלית היה הבדל במציאות החיים הנוהגת. באנגליה ערך הערבות ההדדי והסולידריות נמוך בהרבה מאשר בישראל. על כן, בעוד שבאנגליה אין אדם חותם ערבות לחברו אלא אם כן בדק היטב את מצבו הכלכלי, בישראל נהגו אנשים רבים לחתום ערבות לידידיהם בלא כל בדיקה (וכפי שנאמר כל ישראל ערבים זה לזה...). מציאות זו מחייבת התייחסות שונה לערב באנגליה לעומת הערב בישראל, וההלכה מותאמת בדיוק למציאות היהודית.
"והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס" – הדרישה כי הרוצה לפסוק בדיני ממונות צריך לשמש את חכמי הדור הקודם, נובעת מתפיסה המקיימת המשכיות ורצף בפסיקת ההלכה. גם גויים הכירו בחשיבותו של הנסיון לחקיקת חוקים מוצלחים – השופט האמריקאי אוליבר הולמס, שהיה משפטן ידוע, ניסח זאת היטב באמרו, כי המשפט צריך להיות מבוסס על ניסיון יותר מאשר על ההגיון, שכן כללי ההגיון נוטים להשתנות במהירות, בעוד שהנסיון משקף בדרך כלל את היציב והאפשרי.
"שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן" – לסיום דברינו, נדגיש כי חשיבותה של ההלכה העברית אינה נמדדת רק אל מול שיטות משפט אחרות. להלכה יש ערך עצמי מצד עצמה, מצד היותה חלק יסודי ומרכזי בתורה, וכלי חשוב מאין כמותו לחינוך העם לערכים נכונים, הם ערכי התורה.
את המעבר ממסכת בבא בתרא למסכת סנהדרין אנו מקיימים בשבת פרשת משפטים. יהודי הקורא פרשה זו בשנת ה' אלפים תשע, אינו רק לומד שיטת משפט עתיקה שאינה רלוונטית עוד. להפך, מבחינתנו פרשה זו אינה מהווה רק מקור ללימוד הלכות שונות בעניינים שונים. הפרשה כולה הינה דרישה ותביעה – 'השיבו שופטיכם כבראשונה, ויועצכם בתחילה, ואחר כן אקרא לכם עיר הצדק, קריה נאמנה'. ואף אנו נבקש מן הקדוש ברוך הוא,
" וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר צֶדֶק" (ישעיהו טז)
