אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"בההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה"
התחייב לחבירו שישלם לו את כל הוצאותיו בפדיון שבויים
ראובן חייב היה לשמעון חמש מאות זהובים. כאשר התקרב מועד הפירעון הופיע שמעון באחד הימים בביתו של ראובן ובקשה בפיו. קרובו אסור בבית הסוהר מזו תקופה ארוכה, ועתה הגיעה לאוזניו שמועה כי באמצעות שתדלנות ושוחד ניתן לפדותו ולשחררו. לשמעון לא היתה היכולת לעסוק בזה ולפיכך ביקש מראובן שילך הוא ויעסוק בשיחרורו של אותו קרוב, כששמעון מצהיר כי ישלם לראובן כל מה שיעלו המאמצים האלו, כאשר חמש הזהובים הראשונים ינוכו מהחוב, ואם יהיו עוד הוצאות – יוסיף וישלם גם אותם.
ראובן סבר וקיבל, ויצא לעסוק באותה מצוה חשובה של פידיון שבויים. זמן רב טרח בה ואף הוצאות הגונות היה עליו להוציא עד קרוב לאלף זהובים. כאשר סיים בהצלחה את שליחותו וקרובו של שמעון יצא לחופשי, הגיע אליו ראובן ולבקש שישלם לו את ההוצאות שהוציא מעבר לחמש מאות הזהובים אותם היה חייב. אלא ששמעון החליט להתחמק מהתשלום וטען, כי אף אמנם שהתחייב לראובן שישלם לו את כל ההוצאות אף אלו שמעבר לחובו שחב לו, אך מכל מקום לא עשו על כך קנין ולא היו כאן אלא דברים ומשטה היה בו. טענה נוספת טען שמעון על פי דברי הרמב"ם (מלוה ולוה כה, יג) הסבור שערב שנשתעבד בדבר שאינו קצוב בשעה שנתן הסכמתו לשמש כערב – אינו חייב בכלום. שכיון שלא ידע מהו הסכום עליו נהיה ערב, הרי שלא סמכה דעתו ולא שיעבד עצמו כלל. ואף שמעון טען, שכיון שלא ידע כמה יעלה שחרורו של קרובו בסופו של דבר, הרי שאף שהתחייב לראובן שישלם לו ככל שיעלה, מכל מקום לא היתה כאן סמיכות דעת ולכך פטור.
הדברים באו לפני מהר"י אדרבי מרבניה של סלוניקי לפני כארבע מאות וחמישים שנים, שדן בהם והעלם על ספר (שו"ת "דברי ריבות" סימן עג). מהר"י אדרבי סבר, שאין כל ספק ששמעון חייב לשלם ככל שעלה שיחרורו של קרובו. שאף אמנם שלא היה קנין בשעה שהתחייב על כך, מכל מקום אינו יכול לומר שהיה אלו דברים בעלמא ומשטה היה בראובן, שכן כיון שמודה שאכן כך התחייב הרי מבואר בסוגייתנו שהאומר לחבירו הלווהו ואני ערב, או שאמר הלווהו ואני פורע או שאמר הלווהו ואני חייב, וכן אם אמר הלווהו ואני נותן - כולם לשון ערבות הם, ומתחייב בעד ערבותו וכתב הנימוקי יוסף, שאף שלא עשו קנין – מתחייב מחמת דבריו ואמירתו היא שמשעבדתו שכן יכול לומר לו המלוה, אם אתה לא היית כאן, לא הייתי מלווה לו כלל. ואף שיש כאן כעין אסמכתא שאינה קונה – כאן שונה הנידון וכפי שאמר רב אשי שבאותה הנאה שמחמת דבריו מלווים לחבירו, הרי הוא גומר ומשעבד עצמו לשמש ערב ולשלם חובו של חבירו בשעת הצורך. וכן לענייננו כיון שראובן הוציא הוצאות על סמך בקשתו ודבריו של שמעון, שמעון חייב מדין ערב וכפי שפסק הרשב"א ("שו"ת הרשב"א" חלק א, א'תכב) באומר לחבירו שיקנה לו סחרה פלונית והלך וקנאה ממעותיו שאינו המבקש יכול לחזור בו, אלא חייב מדין ערב. שהוא דין כולל לכל הנוטל על עצמו התחייבות לעושה דבר מה בשליחותו.
ברם, כאמור שמעון שלפנינו טען שהיתה זו התחייבות שאין לה קיצבה ושלגביה פסק הרמב"ם שאינו הופך לערב. אך מהר"י אדרבי דחה טענה זו שכן הרמב"ן והרשב"א והראב"ד והריטב"א והמגיד משנה חולקים על הרמב"ם. וכך כתב הריטב"א "שאף על פי שהרמב"ם חולק בזה לא הסכימו עמו גדולי בעלי הוראה וכך רבותי עושים מעשה בכל יום לפי שהדבר מוכרח להם מכמה מקומות". ואף המגיד משנה כתב על דברי הרמב"ם הללו שדברי קצת הגאונים ז"ל החולקים עליו נראין עיקר. והרי שלדברי כל אותם אשלי רברבי, האדם מתחייב מחמת דבריו אף בדבר שאין לו קצבה. ולנוכח דבריהם פסק מהר"י אדרבי בנידוננו, ששמעון חייב לתת לראובן את כל מה שהוציא בפדיון קרובו, על אף שלא היה כאן קנין, ועל אף שלא היתה קצבה להתחייבותו, והוא חותם "זהו מה שנראה לעניות דעתי ואמר לי לבי".
