מלחמתה של תורה
יחסי קרב ושלום בבית המדרש
שבת סג ע"א / חיים אקשטיין
אמר ליה אביי לרב דימי, ואמרי לה לרב אויא, ואמרי לה רב יוסף לרב דימי, ואמרי לה לרב אויא, ואמרי לה אביי לרב יוסף: מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו? דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! - אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה - הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר והדרך צלח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך. ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר צלח רכב...
אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה - הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו...
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה - הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, ואם אין עושין כן - גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר ברח דודי ודמה וגו'.
אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה - הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר ודגלו עלי אהבה.
בהמשך לעיסוק בנושא המלחמה, הגמרא מציינת כלל שנכון בתחומים רבים: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. לכלל הזה יש משמעות מיוחדת בסוגיית המלחמה.
מדרשי חז"ל רבים לוקחים פסוקי תנ"ך שנאמרו בהקשר מלחמתי מובהק, ומעבירים אותם לתחומי לימוד התורה ועבודת ה'. למשל, לפי המדרשים, הגיבורים של דוד לא הלכו למחנה פלשתים כדי לשאוב מים לדוד – אלא הלכו לחכמים לברר דבר הלכה, ובניהו בין יהוידע לא נלחם באריה אלא ביצרו. אפשר היה לחשוב שחכמים משנים את התפיסה שלנו על אבותינו – הם לא היו אנשי מלחמה, כפי שנראה מפשט הכתובים, אלא לומדי תורה. בגמרא שלפנינו מתברר מפורשות שלא זו כוונתם.
הגמרא מביאה פסוק שמוכיח, לכאורה, שכלי נשק יכולים להיות גם תכשיט. רב כהנא דוחה זאת ואומר שהכוונה למלחמתה של תורה. בתשובה לדחייה, נאמר הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. המלחמה מורחבת גם לעולם התורה, אך הרחבה זו אינה מחליפה את המובן הפשוט של המלחמה הריאלית.
בהמשך הגמרא מביאה את המדרש המלא, שבו ערך המלחמה מורחב למישור של לימוד התורה. הפסוק הוא אותו פסוק שעוסק בחרב, אך הלומדים אינם מתוארים כלוחמים אלא כ"מחדדים" זה את זה. מטרתה של המלחמה אינה להביס את הצד הנגדי, אלא שכל צד יחדד את עצמו. אחר כך מובאות עוד שלוש דרשות אחרות, שבהן לומדי התורה אינם מחדדים זה את זה אלא מדברים, מקשיבים ואף מעצימים זה את זה. יש ערך למאבק בין דעות בתוך בית המדרש, אך זה אינו המודל היחיד ליחסים בין הדעות. תלמידי חכמים שמתווכחים ומחדדים זה את זה – הקדוש ברוך הוא מחדד את שניהם והם מצליחים; אך תלמידי חכמים שבוחרים לא להתנגח אלא להתנהל בענווה ובהקשבה הדדית – זוכים למדרגה גבוהה לא פחות. אולי הם אפילו זוכים לרמה גבוהה יותר של קרבת ה': לעומת המודל המלחמתי, שבו הקדוש ברוך הוא "מצליח" את דרכו של כל צד, המודל שבו תלמידי החכמים מעצימים זה את זה מוביל להקשבה מצד הקדוש ברוך הוא, ואפילו ליצירת קשר של אהבה.
