תשובה ישירה וחותכת / רפי זברגר

שבת ג ע''ב
  

הקדמה

נדון היום בשאלה ששאל אביי, ומתוך ניסיון לתשובה הביאה הגמרא סתירה לכאורה בין שתי ברייתות. ומשכבר הבאנו סתירה זו, מנסה הגמרא ליישבה במספר אופנים. אנו נתמקד באחד מהם. 
כדי להבין את שאלת אביי נקדים וניזכר כי המשנה הראשונה במסכת דיברה על שתי רשויות מדאורייתא: רשות הרבים ורשות היחיד. כל מה שאינו מוגדר כאחת משתי רשויות אלו הוא בעצם ''מקור פטור'' שאין איסור להוציא ממנו לרשות היחיד או לרשות הרבים, או להיפך. חכמים הוסיפו רשות נוספת הנקראת כרמלית, בכמה סוגי מקומות, למשל: מקום פתוח שאינו מוקף מחיצות, או מקום ברשות הרבים שגודלו לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, בגובה מחיצה בין שלושה לעשרה טפחים. (מחיצה הגבוהה עשרה טפחים ומעלה מהווה כבר רשות היחיד). 
בעי אביי: ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית, מי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה או לא?
אביי שאל לגבי אדם הנמצא ברשות אחת וידו ברשות אחרת, האם ניתן להחשיב את ידו של האדם ככרמלית, ולכן נקנוס אותה מלהחזיר את ידו לרשות בו הוא נמצא או לא. 
תא שמע: היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, תני חדא: אסור להחזירה, ותני אידך: מותר להחזירה. מאי לאו בהא קמיפלגי - דמר סבר ככרמלית דמיא, ומר סבר לאו ככרמלית דמיא.
בדיוק בשאלה זו של אביי, שאדם הוציא את ידו מלאה פירות (או כל דבר אחר) אנו מוצאים שתי ברייתות הסותרות זו את זו. אחת פוסקת כי אסור להחזירה לרשות בה נמצא האדם, והשנייה מתירה. הגמרא מנסה להעמיד את מחלוקת הברייתות בשאלה זו: האם היד נידונת ככרמלית, ואז אסור להחזירה, או שאינה נידונת ככרמלית ואז מותר להחזירה. 
לא. דכולי עלמא ככרמלית דמיא, ולא קשיא: כאן למטה מעשרה, כאן למעלה מעשרה.
דוחה הגמרא ניסיון זה, כי ייתכן שכולם סוברים שיד נידונת ככרמלית, אלא שכל ברייתא מדברת במציאות אחרת. הברייתא האוסרת עוסקת ביד הנמצאת למטה מעשרה טפחים ואז באמת נידונה ככרמלית, לעומת הברייתא השניה אשר מדברת על יד בגובה עשרה טפחים או יותר ואז נידונת כמקום פטור. (כאמור בהקדמה: כרמלית עד עשרה טפחים).
 

הנושא

לאחר מספר נסיונות בגמרא, מנסה הגמרא בסוף דף ג' ובתחילת דף ד' להסביר את מחלוקת הברייתות באופן נוסף:
ואיבעית אימא: לעולם לא קנסו, ולא קשיא - כאן לאותה חצר, כאן לחצר אחרת.
אולי שתי הברייתות מסכימות כי חכמים לא קנסו שוגג אטו מזיד (ניסיון קודם להעמיד את מחלוקת הברייתות), ושוב חוזרים לאפשרות שהברייתות עוסקות במצבים שונים: הברייתא המתירה מדברת בחזרת היד לאותה חצר בה נמצא האדם (מדובר שהיה ברשות היחיד והוציא ידו לרשות הרבים), ואילו הברייתא האוסרת מדברת על העברת היד לחצר אחרת (ואז המילה ''להחזירה'' אינה כפשוטה – להחזיר למקום בו הגוף נמצא).
כדבעא מיניה רבא מרב נחמן: היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, מהו להחזירה לאותה חצר? אמר ליה: מותר לחצר אחרת מהו? אמר ליה: אסור.
נושא זה, של החזרת היד המלאה פירות שאל רבא את רב נחמן, והוא ענה כי לאותה חצר - מותר, ולחצר אחרת – אסור. 
ומאי שנא?
מספרת הגמרא כי לאחר ששמע רבא את תשובותיו של רב נחמן רבו, שאל אותו לפשר ההבדל בין שני המצבים.
לכי תיכול עלה כורא דמילחא, התם - לא איתעבידא מחשבתו, הכא - איתעבידא מחשבתו:
רב נחמן הקדים לתשובתו את המשפט לכי תיכול עלה כורא דמילחא . רש''י מפרש זאת בשני אופנים: 
1. בבדיחותא אהדר ליה, כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר.
רב נחמן אמר בבדיחות ובצחוק, ההבדל בין שני המצבים כל כך פשוט, אומר לך לאחר שתעשה פעולה הלוקחת זמן כמו מדידה של כמות גדולה של מלח (כור). כביכול אמר לו: תוך כדי פעולה זו שתעשה אולי תבין את ההבדל, אם לא – אומר לך לאחר מכן. 
2. לישנא אחרינא: לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו:
ההסבר השני הולך באותו כיוון, ההבדל כל כך ברור בין שני המצבים, שאפילו אם תאכל כמות גדולה של מלח (ואז אולי תהיה במצב ''לא מיוצב''), גם אז - לא יהיה מקום לדמיון בין המצבים. 
לאחר הקדמה זו רב נחמן הסביר את ההבדל בין המצבים: כשמחזיר את היד למקום בו גופו נמצא הרי מחשבתו להוציא את הפירות מרשותו לא בוצעה בפועל, ולכן לא גזרו חכמים. אבל אם מעביר את הפירות לרשות היחיד אחרת, הרי יש לחשוש שמא פעם אחרת יוציא לרשות הרבים, ולכן גזרו חכמים ואסרו.
 

מהו המסר

נתמקד בהקדמת התשובה של רב נחמן לרבא. בין אם נסביר כלשון הראשונה כי מדובר ב''משפט צחוק'' בין רב לתלמיד, ובין אם נאמר כאפשרות השנייה כי זו הייתה מעין ''תוכחה ישירה'' לתלמיד, יש לחשוב ולדון מה עושה משפט מעין זה לתלמיד. איך הוא מרגיש שהרב ''עושה צחוק'' על שאלתו? או כיצד מקבל התלמיד ''ביקורת חזקה'' מרבו?
נראה לי כי התלמיד לא חש בנוח ממילים אלו של רב. אמנם ייתכן שהוא ייקח זאת לתשומת ליבו, ויחשוב בעתיד יותר לפני שישאל את הרב, אך יש לדון האם ניתן להגיע לתוצאה שכזאת, אף ללא ''בדיחות'' מעין אלו? 
אולי נוכל לומר כי גם תשובה ישירה וחותכת המסבירה בפרוטרוט את ההבדל בין המצבים, יכולה להיות "נוקבת וחותכת", כך שהתלמיד גם ירגיש שהוא לא חשב מספיק, והיה יכול להגיע לתשובה אף בעצמו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]