טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה – אגוז המלך
"איתיביה אביי: פיטמא של רמון מצטרפת, והנץ שלו אין מצטרף; מדקאמר הנץ שלו אין מצטרף, אלמא דלאו אוכל הוא, ותנן גבי ערלה: קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה" (ברכות, לו ע"ב).
פירוש: איתיביה [הקשה עליו] אביי ממה ששנינו בדיני טומאה: פיטמא של פרי הרמון מצטרפת לשיעורו של הרימון והם נחשבים כדבר אחד לענין מדידת הכמות המינימלית העשויה לקבל טומאה. ואולם הנץ שלו [פרח הרימון] אין מצטרף. מדקאמר [ממה שאמר] שהנץ שלו אין מצטרף, אלמא דלאו [מכאן שלא] אוכל הוא, אלא טפל בלבד. ואף על פי כן תנן [שנה] בדיני ערלה: קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין כולם חייבין בערלה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: אגוז המלך שם באנגלית: Common Walnut, Persian Walnut שם מדעי: Juglans regia
שם נרדף במקורות: אמגוזא, אגוזא שמות בשפות אחרות: ערבית - גאוז
נושא מרכזי: מהו אגוז ולמה שימשה קליפתו?
עוד על השימוש בעץ האגוז: "מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזא בלקנא".
לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על אגוז המלך הקש\י כאן.
במקרא מוזכר שמו של האגוז פעם אחת בלבד בפסוק בשיר השירים (ו' י"א): "אל גנת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל וכו'" אך בספרות חז"ל, הן בהלכה והן באגדה, הוא מוזכר פעמים רבות. גידולו של האגוז בארץ עתיק והוא לפחות מהתקופה שבה נכתבה מגילת שיר השירים אלא שלגבי זמן כתיבתה חלוקות הדעות. על פי הפסוקים במגילה עצמה הדברים הם דברי שלמה המלך ועל פי המסורת היא נכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה כאמור בגמרא במסכת בבא בתרא (טו ע"א): "ישעיה משלי שיר השירים וקהלת אנשי כנסת הגדולה כתבו". מפרש שם רש"י: "אנשי כנסת הגדולה - חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם". על פי ניתוח לשוני מייחסים החוקרים את המגילה לתקופת בית שני. אין הרבה דיווחים על גידול עצי אגוז בארץ בתקופות מאוחרות יותר. ייתכן ובעיני תיירים העוברים כאן מארצות המשופעות באגוזים אין רבותא במעט העצים שהיו בארץ.
זיהויו של האגוז מוחלט כפי שמשתמע מתוך תרגומי התנ"ך, השוואות לשוניות לשפות אחרות ומתוך פרטי מבנה רבים המוזכרים בספרות חז"ל. בכל המקורות השם "אגוז" מכוון לאגוז המלך משום שמיני אגוזים אחרים הגיעו מאוחר יותר. מוצא אגוז הפקאן הוא בדרום ארצות הברית וגידולו בארץ התחיל רק בשנות החמישים. קליפות של אגוזים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בארץ. בתרגום השבעים אגוז הוא κάρυον (káryon) כלומר אגוז. בוולגטה Nux ובתרגום הרס"ג ג'וז (جوز).
רמזים רבים לזהות האגוז אנו מקבלים ממדרשי האגדה על שיר השירים הדנים בפסוק "אל גנת האגוז ירדתי" ועורכים השוואות בין האגוז לעם ישראל. למשל אנו מוצאים במדרש שיר השירים רבא (ו' י"ז): "מה אגוז זה אתה נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלין זה אחר זה, כך הם ישראל, לקח אחד מהם כולם מרגישים". במדרש אחר (חגיגה, טו ע"ב): נאמר: "דרש רבא: מאי דכתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו' למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז? לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח אין תורתו נמאסת". מדרשים אלו ואחרים מתארים פרטי מבנה הרומזים על האגוז כפי שהוא נקרא היום. המדרש שדרש רבא מצביע באופן ברור על פרי שקליפתו קשה ואינה נאכלת ולכן אינו ניזוק מנפילה לבוץ.
קליפת האגוז
במשנה (כלים, פי"ז מט"ו) אנו לומדים שקליפת האגוז שימשה למשחק: "העושה כלי קבול מכל מקום טמא ... הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמא שיש להם מעשה ואין להם מחשבה". מפרש הרמב"ם: כיון שאמר העושה כלי קבול מכל מקום טמא, באר את זה בדוגמאות ... או העושה כלי קבול מקלפת רמון או אלון או אגוז, ודרך הנערים הקטנים לעשות כעין מאזנים שכפותיו מקלפי האגוז והאלון ודומיהן, וכל זמן שעשה הקטן כלי קבול הרי זה מקבל טומאה". המשנה בכלים משתמשת בפועל "חקקום" לתיאור אופן פתיחת האגוז כאשר יש עניין גם בקליפתו אך בדרך כלל פיצחו אותו מבלי לשמר את קליפתו. בגמרא בביצה (לד ע"א) אנו לומדים על אחת משיטות הפיצוח: "תנו רבנן: אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח, אבל מפצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע". בקליפות והאגוזים הקטנים והקשים השתמשו להסקה: "איגוזין ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב. אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן ביום טוב. איגוזין ושקדין עצמן אין מסיקין מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן" (תוספתא, ביצה, ליברמן, פ"ג הלכה י"א).
מהקליפה הירוקה הפיקו צבע, וצבעו בו בגדים ושיער: "... קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן" (שבת, פ"ט מ"ה). הכוונה למעטה הירוק החיצוני של הפרי: "קליפי אגוזים - קליפה לחה שעל קליפי האגוז" (רש"י, שבת, עט ע"א). הצבע גם שימש כדיו לכתיבה. לעובדה שקליפות האגוז שימשו לצביעה יש משמעויות הלכתיות נוספות: במשנה בערלה (פ"א מ"ח) המובאת בסוגייתנו נאמר: "ענקוקלות והחרצנים והזגים והתמד שלהם, קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינים אסורים בערלה ובאשרה ובנזיר, ומותרין ברבעי והנובלות כלם אסורות". מפרש הרמב"ם: "... ונאסרו בערלה קלפי רמון והנץ שלו, לא מפני שהן פרי, אלא מפני שהן ראוין לצביעה, ואסור לצבוע בערלה. אמרו בספרא לא יאכל, אין לי אלא שלא יאכל, מנין שלא יצבע ושלא יהנה, תלמוד לומר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם". במשנה בשביעית (פ"ז מ"ג) אנו מוצאים: "קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושים סחורה בפירות שביעית וכו'" מפרש הריבמ"ץ: "קליפי איגוזים והגלעינים. פירוש מן האגוז הקליפין, ומשאר פירות, כגון תמרים וזיתין, הגרעינין וכו'". הר"ש מרחיב יותר: "והגלעינין - לאו אאגוזים קאי דאין להן גרעינין אלא קליפי אגוזים, והגלעינים גרעיני שאר פירות כגון תמרים וזיתים ושייך בהו שביעית. דקליפי אגוזים חזו לצביעה וגרעיני זיתים ותמרים חזו להסקה וחזו נמי לבהמה וכו'".
אגוז המלך - זרע צילם: Fir0002/Flagstaffotos
מקורות עיקריים:
י. הל-אור, אגוז המלך. תשס"ד.
י. פליקס, עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 168-173).
לעיון נוסף:
ב"פורטל הדף היומי":
מהם אגוזי פרך? "וליתני אגוזי פרך ורימוני בדאן".
מדוע נבחר האגוז לייצג ציפה על פני מים? "אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו"
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
