איך אני מובן / רפי זברגר

ברכות נא ע''א
  

הקדמה

המשנה המתחילה את הפרק השמיני של המסכת מביאה תשע מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל ''בהלכות סעודה''. הגמרא מרחיבה ומסבירה את שורשי המחלוקת הללו, במאמר זה נתמקד בהסבר הברייתא על מחלוקתם הראשונה. 
 

הנושא

תנו רבנן: דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה: בית שמאי אומרים: מברך על היום ואחר כך מברך על היין - שהיום גורם ליין שיבא, וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא.
בית שמאי מקדימים להזכיר את קידוש היום לברכת היין בקידוש, משני טעמים:
1. היום גורם שיבוא – עושים קידוש בגלל יום השבת, כלומר סיבת הקידוש היא היום, ולכן מקדימים קידוש היום. 
2. הקידוש קודם לא רק בסיבתיות כמו בהסבר הקודם, אלא גם בסדר הדברים: היום מתקדש (שבת נכנסת) בשקיעה, אך חיוב קידוש אינו אלא בסעודה שלאחר התפילה. 
ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום - שהיין גורם לקדושה שתאמר.
בית הלל סוברים כי יש להקדים קידוש היום, כיוון שבלי יין (או פת כשאין יין) אין לעשות קידוש. כלומר הגורם המשפיע לאמירת קידוש הוא היין, לכן יש להקדים את היין. 
דבר אחר: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם.
סיבה נוספת: יין שותים בהרבה הזדמנויות, פחות מאשר קידוש בשבת וימים טובים. ולפי הכלל ''תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם'' מקדימים את ברכת היין לקידוש היום. 
והלכה כדברי בית הלל.
פוסקת המשנה כי הלכה כבית הלל, שמקדימים ברכת היין לקידוש היום. 
מאי דבר אחר?
שואלת הגמרא: מדוע בית הלל צריכים שני הסברים לדעתם, ומדוע אין להסתפק בהסבר אחד (בדרך כלל, כאשר ישנם מספר הסברים, יש ''גירועתא'' בכל אחד מההסברים לעצמו).
וכי תימא התם תרתי והכא חדא? הכא נמי תרתי נינהו: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם.
עונה הגמרא: אם היינו מעדיפים את בית שמאי על בית הלל, בטענה כי לבית שמאי ישנם שני הסברים, לעומת בית הלל עם הסבר אחד, לצורך כך הביאה הברייתא הסבר נוסף לדעתם של בית הלל.
והלכה כדברי בית הלל, פשיטא - דהא נפקא בת קול?
שואלת הגמרא גם על הפסק במשנה כבית הלל: מדוע צריך לומר זאת, הרי אנו מכירים את הגמרא בעירובין המספרת כי שלוש שנים של דיונים היו בבית המדרש האם הלכה כבית שמאי או כבית הלל, עד שיצאה בת קול ואמרה כי הלכה כבית הלל. אם כן, ידוע לנו שהלכה כבית הלל, ומדוע המשנה הייתה צריכה לפסוק זאת בשנית. 
איבעית אימא: קודם בת קול, ואיבעית אימא: לאחר בת קול, ורבי יהושע היא - דאמר אין משגיחין בבת קול.
תשובה ראשונה: אולי המשנה שלנו הייתה לפני שיצאה בת הקול שהכריזה כי הלכה כבית הלל. 
תשובה שניה: אולי המשנה שלנו סוברת כרבי יהושע כי לא נשמעים לבת קול, ולכן לא ידוע כמו מי ההלכה, עד פסיקתה של המשנה. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי הגמרא שאלה מדוע המשנה הביאה שני טעמים לפסיקת בית הלל, והרי ניתן לומר כי במקרה שישנם שני טעמים כנראה שישנה בעיה בכל אחת מן ההסברים, ותשובת הגמרא לשאלה זו, כי היינו חושבים להעדיף את בית שמאי כיוון שהם הביאו שני טעמים לעומת בית הלל, ולכן אמרו בברייתא טעם נוסף לבית הלל כדי שלא ''יהיה יתרון'' לבית שמאי על בית הלל. לפי תשובת הגמרא מסתבר כי יש יתרון בהבאת שני טעמים. אנו שואלים: האם מספר טעמים מהווה חסרון כמו שחשבנו בשאלה, או יתרון כמו שאנו רואים בתשובה?
ניתן אולי לומר כי באופן עקרוני, שני הסברים מעידים כי ישנה ''בעיה'' בכל אחד מן ההסברים. אך לאחר שכבר הבאנו לבית שמאי שני הסברים, זה ''נשמע ונראה יותר רציני'', לכן, אולי יחשבו אנשים להעדיף את בית שמאי.
כלומר, אנו מתייחסים בברייתא גם לאופן שבו הדברים יובנו ע''י אנשים, למרות שמדין האמת דווקא שני הסברים מעידים על בעייתיות, אך יש להתייחס גם לאופן שבו אנשים שומעים וחושבים. אם עשויה להיות מחשבה מסוימת אצל אנשים השומעים, אפילו שהיא מוטעית ואיננה נכונה, יש להתייחס גם אליה ולנסות לענות ולפתור גם אותה. 
אם נכונים הדברים, אנו לומדים גם מכאן את העיקרון שיש לחוש ולהרגיש את האנשים. להבין מתוך הדברים, כיצד מבינים אותנו, מה חושבים על הדברים שאמרנו, כיצד אם נתפשים בעיני השומע. לאור הבנה זו, עלינו להגיב בהתאם. אם אנשים יכולים להבין אפשרות א', הרי על המדבר להתייחס לאותה אפשרות וללבן אותה, וכך יש להתייחס לכל הבנה אפשרית אחרת. 
עיקרון זה חשוב מאוד ביחסים בינאישיים. הרבה מקרים יש דיונים על דיונים בגלל הבנה מסוימת של השומע, מבלי שהמדבר התכוון לכך כלל וכלל. לכן, שומה על המדבר לנסות ולהבין כיצד מבינים אותו, לשאול ולחקור את השומע, ולהתייחס לכל נקודה ונקודה על פי מבטו וקליטתו של השומע. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]