גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי - עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

על הגהות רש"י וחדירתן לכתבי היד

ברכות מו ע"א

עשהאל שמלצר

עד היכן ברכת הזמון? רב נחמן אמר: עד נברך. ורב ששת אמר: עד הזן.
נימא כתנאי, דתני חדא ברכת המזון שנים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה...
רב נחמן מתרץ לטעמיה: דכ"ע עד נברך. מאן דאמר שלש וארבע – שפיר, ומ"ד שתים ושלש אמר לך הכא בברכת פועלים עסקינן, דאמר מר: פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ.
רב ששת מתרץ לטעמיה: דכ"ע עד הזן. מ"ד שתים ושלש – שפיר, ומ"ד שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא היא.

בפירוש סוגיה זו, לגבי הברייתות שחולקות בשאלה האם שניים ושלשה או שלשה וארבעה, יש מחלוקת ראשונים גדולה המובאת כבר ברי"ף, ועל הדף נחלקו בה רש"י ותוספות.

רש"י והפירוש הדחוי ברי"ף מסבירים שמדובר בברכות – כמה ברכות מברכים בברכת המזון וכל ברייתא היא מקור השיטה של אחד החולקים רב נחמן ורב ששת. כלומר, מאן דאמר שניים ושלשה סובר כרב ששת שברכת הזימון היא עד הזן ולכן כאשר יש זימון מברכים שלש ברכות: זימון + הזן, הארץ, ירושלים. כאשר אין זימון מברכים שתי ברכות בלבד. לעומת זאת הברייתא הסוברת שלשה וארבעה סוברת שברכת הזימון היא נברך בלבד ולכן גם כאשר אין מזומן מברכים שלש ברכות וכאשר מזמנים מוסיפים גם את ברכת הזימון.

לעומת זאת הרי"ף ובעקבותיו התוספות מסבירים שהמספרים המופיעים בברייתא מדברים על כמות אנשים שכל אחד מהם יכול לומר ברכה אחת בלבד ובכך להוציא את חבריהם שאינם יודעים לברך. לרב ששת המספר המקסימלי של אנשים שיכולים לברך כל אחד ברכה הוא שלשה: ברכת הזימון + הזן, הארץ, ירושלים. לעומת זאת לרב נחמן ארבעה: זימון, הזן, הארץ וירושלים.

אחד הקשיים המרכזיים על שיטת רש"י שכבר עמד עליו הרי"ף הוא: "וקשיא להו היכי תני להו בלשון זכר – ולא אשכחו בה פירוקא" כלומר הברייתא מנוסחת בלשון זכר ולכן לא הגיוני שהיא דברה על ברכות שהן בלשון נקבה.

אכן גרסת רש"י כבר בברייתא הראשונה היא שתים ושלש, ובהגהות הב"ח מתקן את הברייתא והופך את המספרים מלשון זכר ללשון נקבה.
מה המצב בעדי הנוסח?

בכתבי יד פירנצה ומינכן וכן בדפוס שונצינו הברייתות מנוסחות בלשון נקבה. בדפוס ונציה הברייתא הראשונה בלשון זכר והשנייה בלשון נקבה, אך בכתב יד אוקספורד, פריס שלשה קטעי גניזה וכן בדפוס וילנה – שתי הברייתות מנוסחות בלשון זכר.

אך מיד בהמשך בדברי הגמרא החלוקה נעשית יותר ברורה: כתבי היד פירנצה מינכן והדפוסים לשון נקבה, אוקספורד פריס וקטעי הגניזה שומרים על לשון הזכר.

בקטע הגניזה מאוקספורד בברייתות עצמן נוספות המילים "מברכין ברכת הזימון" כך שברור שמדובר בלשון זכר וברור שמדובר על אנשים המברכים כדעת הרי"ף, ולא על ברכות כפי שמפרש רש"י (בכתב יד מינכן בלשון הברייתא הראשונה נוספת המילה "מברכין" אך לא בברייתא השניה כך נוצר נוסח בלתי אפשרי של ערוב לשונות זכר ונקבה: "שתים ושלש מברכין").

עוד בקטע הגניזה מאוקספורד בהמשך הגמרא: "רב נחמן מתריץ לטעמיה דכלי עלמא עד נברך מאן דאמ' שלשה וארבעה שפיר מאן דאמ' שנים שלשה מוקים לה בברכת פועלים"

רש"י מכיר את הגירסה הזו ודוחה אותה: "מוקים לה – לא גרסינן, והכי גרסינן: והא דתניא שתים ושלש בברכת פועלים...". בכל כתבי היד אין גורסים כגרסת רש"י אלא: "ומ"ד שתים שלש אמר לך הכא בברכת פועלים". ובכתב יד אוקספורד ופריס הגרסה קצרה עוד יותר: "הכא" בלבד.

ובהמשך לגבי ברכת הפועלים:
"דאמר מר פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ".

זוהי גרסת הדפוסים לגבי ברכת הפועלים ומכאן שהם מברכים שתי ברכות הזן וברכת הארץ בלבד, ואם יש ברכת הזימון הרי שיש כאן ברכה נוספת (ומברך נוסף).

אך גרסת כתב יד מינכן: "דאמר מר פותח בברכת המזון וכולל בבונה ירושלם וחותם בברכת הארץ" וגרסת שאר כתבי היד וקטעי הגניזה: "דאמר מר פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלם עם ברכת הארץ וחותם בברכת הארץ" (קטע הגניזה שונה במעט)

לכאורה גרסת כתבי היד קשה, שכן הם מונים ברכה בלבד ברכת הארץ הכוללת את ברכת ירושלים. אלא שגמרתנו מצטטת את הגמרא בדף טז (דאמר מר) לגבי ברכת המזון של פועלים ושם אומרת הגמרא:
"כיצד ברכה ראשונה כתקנה שניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלם וחותם בברכת הארץ" (כתב יד מינכן)

המעיין ישים את לבו שלגבי הברכה הראשונה נאמר "ברכה ראשונה כתקנה" ולא כמצוטט אצלנו "פותח בהזן". אלא שגמרתנו דלגה על הברכה הראשונה ועברה ישר לשנייה "פותח בברכת הארץ" וכו'. כתב יד מינכן ניסה לתקן והוסיף את המילים "ברכת המזון". בדפוסים הנוסח עודן ונכתב "פותח בהזן", אך האמת שאין בזה כל צורך שכן כאמור הברכה הראשונה לא נצרכה להיאמר והגמרא ציטטה מהברכה השנייה בלבד: "פותח בברכת הארץ" וכו'.


לגרסאות נוספות היכנסו לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.