בין שייכות לממשות / הרב יצחק בן דוד

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

מסתבר כי המושג בעלות איננו דבר כל כך פשוט. לקראת סיומה של מסכת בבא בתרא, מגיע הפרק האחרון ויוצר תפנית מפתיעה בהבנה שלה הורגלנו עד כה 

הסיטואציה ההיסטורית שבה נתון ירמיהו מחדדת את המאפיינים הייחודיים של השטר, והופכת אותם לסמל לרעיון של היכולת לשמור על קשר וזיקה מופשטים לארץ ישראל, גם כאשר הקשר הריאלי והפיזי אליה מתנתק למשך תקופה ארוכה

במסגרת הדפים שנלמדו השבוע, פתחנו בלימודו של הפרק העשירי והאחרון במסכת בבא בתרא, הלא הוא פרק 'גט פשוט'. פרק זה, החותם את מסכת בבא בתרא ואת 'מסכת נזיקין' כולה, עוסק בהלכות שטרות.

המשנה הפותחת את הפרק מונה את ההבדלים שבין 'גט פשוט' לבין 'גט מקושר'. גט מקושר הוא שטר אשר צורתו הפיזית שונה מצורתו של השטר הרגיל, בעיקר בכך שהוא עשוי קפלים קפלים, כך שחתימות העדים המופיעות בו מוחבאות בין קפליו.

הגמרא פותחת את דיוניה במשנה בבירור המקור המקראי להלכותיו המיוחדות של הגט המקושר, ולהבדלים בינו לבין הגט הפשוט.

הפסוקים שמביאה הגמרא כדי להסמיך עליהם את הלכותיו הבסיסיות של השטר (מספר העדים הדרוש בכל אחד מסוגי השטרות) לקוחים מספר ירמיהו: "שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה'" (ל"ב, מד). פסוק זה מהווה את סיכומו של פרק שלם שבו נצטווה ירמיהו לרכוש אדמות בירושלים מידי חנמאל בן דודו, על סף חורבנה של העיר בידי הכשדים. כמענה לתמיהתו של ירמיהו על ההיגיון שברכישת קרקעות בארץ כאשר גורלה של ירושלים כבר נחרץ לחורבן ולגלות, מקבל הנביא תשובה מן הקב"ה שלפיה על אף החורבן הקרוב, והגלות הארוכה שתבוא בעקבותיו, הקשר המהותי שבין עם ישראל לארצו ימשיך להתקיים אף בגלות, ובעתיד הרחוק הוא ישוב ויתממש כאשר ייקנו בירושלים ובארץ כולה שדות בכסף מלא. כתיבת השטר ושימורו בכלי חרס נועדו לסמל את הקשר המתמשך הזה שבין העם לארצו גם בתקופת החורבן והגלות.

נראה כי פסוק זה נבחר בקפידה כדי לשמש מקור להלכות השטר, שכן הוא ובעיקר הפרשה שבה הוא נטוע משקפים באופן סמלי ותמציתי את מהותו של השטר כאובייקט משפטי. ייחודו של השטר הוא בכך שהוא מהווה ביטוי משפטי מופשט לקיומה של זיקת בעלות בין האדם לנכסיו או לקרקעותיו, כמו גם לעובדות או הגדרות משפטיות אחרות. כוחו של השטר טמון אפוא ביכולתו ליצור הגדרות משפטיות חדשות, מבלי שיהא צורך בביצוע של פעולה ריאלית וממשית בנכס. זאת בניגוד לקניין החזקה, למשל, המבוסס על מעשה ממשי בקרקע. קניין שטר אינו אלא הצהרה משפטית-חברתית היוצרת את זיקת הקניין והבעלות, ומעידה עליה.

כך גם בנוגע לגט כריתות: בעוד התורה מתארת את שילוחה הממשי של האישה מבית הבעל ('ושלחה מביתו'; דברים כ"ד, א) כחלק בלתי נפרד מהפקעת יחסי הנישואין ביניהם, הרי שהחידוש המושגי הגדול שעולה ממסכת גיטין הוא שברמה העקרונית, עצם כתיבת הגט ונתינתו לאישה מספיקים כדי להפקיע את הגדרתם כזוג נשוי, גם כאשר מעשים אלו לא היו מלווים במעשה שילוח/גירוש ריאלי.

ואכן, מאפיין עקרוני זה של השטר בא לידי ביטוי מקיף ורחב יותר במסגרת מעשה כתיבת השטר בידי ירמיהו, גם ברמה הלאומית וההיסטורית הרחבה: כתיבת השטר נועדה להעיד על הזיקה הפנימית המתמשכת שבין העם לארצו, גם כאשר הזיקה הזו לא באה לידי ביטוי ממשי בחזקה על הארץ ובהתיישבות בה. הסיטואציה ההיסטורית שבה נתון ירמיהו מחדדת את המאפיינים הייחודיים של השטר, והופכת אותם לסמל לרעיון של היכולת לשמור על קשר וזיקה מופשטים לארץ ישראל, גם כאשר הקשר הריאלי והפיזי אליה מתנתק למשך תקופה ארוכה.

אך נראה שניתן להעמיק עוד יותר בהבנת משמעותו של מעשהו הסמלי של ירמיהו, במידה שנרחיב את מבטנו ונבחן את מקומה של סוגיית הפתיחה של הפרק העשירי והאחרון של המסכת בתוך ההקשר הרחב יותר של מסכת בבא בתרא.

גורם מגביל

מסכת בבא בתרא פותחת בעיסוק ביחסי שכנות, ובכלל במערכת היחסים שבין בעליהן של נחלות קרובות, שמתקיימים ביניהם יחסי שכנות או שותפות (פרקים א-ג).

לאחר מכן ישנה חטיבת פרקים שעוסקת בענייני מקח וממכר, בדרכי יצירת בעלות והעברת בעלות על קרקע, ובעיקר בפרשנותם של חוזי מכר שונים (פרקים ד-ז).

היחידה השלישית במסכת מורכבת מן הפרקים השמיני והתשיעי שעוסקים בענייני ירושה, וכן בעניין מתנת 'שכיב מרע', שהיא מתנתו של אדם הנוטה למות.

האם קיימת זיקה בין שלוש חטיבות התוכן הללו המרכיבות את מסכת בבא בתרא? האם הן מהוות היבטים שונים של מהלך רעיוני ומשפטי כולל שאותו מבקשת המסכת להציב לעיני לומדיה?

דומני שאכן כך.

החטיבה המרכזית והארוכה ביותר של המסכת עוסקת כאמור בדרכי יצירת הבעלות על נכסים, ובעיקר בדרכי ביצועם ופרשנותם של חוזי מכירה שנועדו להעביר בעלות על נכס כזה או אחר מאדם אחד לרעהו. במובן זה ניתן לומר כי הנושא העיקרי של חטיבה זו הוא עניין הבעלות על נכסים, דרכי יצירתה, והזכויות שנגזרות ממנה.

למעשה, ניתן לקבוע כי בעלות על נכס יוצרת שתי זכויות קנייניות עיקריות:
1. הזכות לשהות בנכס ולהשתמש בו לאורך כל תקופת הבעלות. זכות זו כוללת כמובן את הזכות למנוע או להגביל את זכותם של אנשים אחרים לשהות בנכס או לעשות בו שימוש.
2. הזכות לקבוע את זהותה של הבעלות העתידית על הנכס.

במידה שאלו אכן שני המימדים העיקריים של זיקת הבעלות, שביצירתה החוזית עוסקת היחידה המרכזית של המסכת, הרי ששתי היחידות האחרות של המסכת עוסקות בדיוק בסייגים ובהגבלות שחלים על כל אחת מן הזכויות היסודיות הללו.

היחידה הפותחת את המסכת, שעוסקת ביחסי שכנות, קובעת שורה של הגבלות שחלות על השימוש שיכול לעשות האדם בקרקע שברשותו. הגבלות אלו נובעות מחובתו של האדם להתחשב בהשפעות הסביבתיות של אופני מימוש הבעלות שלו בקרקעותיו. מכיוון שאופנים מסוימים של שימוש בקרקע יכולים ליצור נזק או מטרד לנכסים הסמוכים, או לבני האדם המתגוררים בהם, הרי שהשלכות עקיפות אלו מחייבות לסייג ולהגביל את זכותו של הבעלים לשימוש חופשי בקרקע שברשותו. הגבלה זאת נובעת מכך שכל נכס מצוי בתוך מרחב מסוים, שההתחשבות ביושביו מחייבת הגבלה של זכויות הבעלות.

הפרקים השמיני והתשיעי, לעומת זאת, עוסקים בדיני ירושה, המשקפים הגבלה נוספת של זכויות הבעלות של האדם, והיא הגבלתה של הזכות לקבוע את הבעלות הבאה על הנכס. העיקרון הבסיסי בדיני הירושה של המשפט העברי קובע כי באופן עקרוני הנכסים של האדם עוברים לאחר מותו על פי כללים קבועים של התורה, ולמוריש אין אפשרות לקבוע או לשנות את זהותם של אלו שיירשו את נכסיו. דיני הירושה הם מוחלטים ('דינים קוגנטיים' בעגה המשפטית), ולא נתונים להכרעתו החופשית של האדם. משמעותה של מציאות משפטית זו היא שהעברת בעלות על נכס שנמצא בבעלותו של אדם יכולה להיעשות רק במהלך חייו של אותו אדם. אין לאדם אפשרות לקבוע את זהות הבעלים העתידית, במידה שהחלפת הבעלות תתבצע רק לאחר מותו. התפיסה העקרונית שעולה כאן קובעת כי ההקשר המשפחתי הרחב של האדם, שבחלקו הגדול אינו נתון לבחירתו, הוא שמעצב את האופן שבו יתחלקו נכסיו לאחר מותו.

ניתן לומר, אם כך, שהנושא הכולל של מסכת בבא בתרא הוא העיצוב והיצירה של זיקת הבעלות על נכסים (בחטיבה המרכזית), והגבלותיה על ציר המרחב (דיני שכנים) מחד, ועל ציר הזמן מאידך (דיני ירושה). בעוד ההגבלה הראשונה מסייגת את זכויות השימוש בנכס, הרי שההגבלה השנייה מסייגת את זכויות העברת הבעלות עליו.

כביכול, באה המסכת לומר שעל אף ההכרה העקרונית בזכות הקניינית של האדם על נכסיו, הרי שזכות זו מתקיימת בתוך רקמה אנושית רחבה יותר, כאשר שכניו של האדם מחד, ויורשיו מאידך (שהם 'שכניו' על ציר הזמן) 'נוגסים' בזכויותיו הקנייניות בנכסיו.

מימד משלים

כל זאת מובילנו בחזרה לפרק העשירי, ולסוגיית הפתיחה שלו.

המבנה הכולל של המסכת, כפי שראינו, מכונן את זיקת הבעלות, ולצד זאת הוא מגביל ומסייג אותה באופנים שונים. בזיקה למהלך זה של המסכת, ניתן לראות את סוגיית הפתיחה של הפרק העשירי כסוגיה שנועדה ליצור את המהלך המשלים וההפוך. אם המסכת כולה פיתחה את התפיסה שגם בשעה שאדם נמצא בנחלתו ושולט בה הרי שבעלותו מסויגת ומוגבלת, באה סוגיית הפתיחה של הפרק העשירי, ובאמצעות מעשה כתיבת השטר על ידי ירמיהו המוזכר בה בהרחבה, מנכיחה את הקביעה ההפוכה: גם כאשר עם ישראל נמצא בגלות, ולא זוכה למימוש בעלותו על ארץ ישראל, הרי שהזיקה המהותית בינו לבין הארץ ממשיכה להתקיים, והיא זו שתאפשר את חזרתו המלאה אליה ברבות הימים. זיקה מהותית זו היא בדיוק הזיקה שעליה מצביע המעשה הסמלי של כתיבת שטר הקנייה על קרקעות ירושלים בידי ירמיהו.

הפרק העשירי, אם כך, משלים את התמונה שנבנתה לאורך פרקי המסכת. בעוד שבמהלך המסכת למדנו על מימדי המרחב והזמן אשר מהווים גורם מגביל למימוש הבעלות, עתה אנו למדים כי בניגוד אליהם, תהליך היווצרותה של הבעלות משוחרר ממגבילים אלה. ניתן ליצור זיקת בעלות בין האדם לקרקע שלא באמצעות ההחזקה הממשית והפיזית בה, אלא מכוח ההכרה בעובדות שאירעו בעבר, לצד תקווה ואמונה בבשורה שטמונה בעתיד הלא ממומש.